היא אמנם תהיה רחוקה מאיתנו, ולא ממש כאן - אבל נבחרת ישראל תעלה הערב (ראשון, 21:45, שידור ישיר ב-5SPORT) למשחק אמוציונלי מאין כמוהו. הבחורים של רן בן שמעון ישחקו הערב נגד אירלנד, נבחרת שבמשך שנים הפכה למוקד של הזדהות עם הפלסטינים - והתנגדות מוחלטת לישראל.
זו לא פעם ראשונה שבה נבחרת ישראל עולה למשחק כל כך אמוציונלי, נגד יריבה שריכזה סביבה לא מעט רגשות שליליים - ואווירה סוערת פוליטית. לפני המפגש עם האירים, הנה הזדמנות לחזור לשני המקרים הקודמים - ומה אפשר ללמוד מהם?
אוסטרליה
בימים שבהם הנבחרת שיחקה באוקיאניה, ה"סוקרוז" היו יריבה די ותיקה. ב-1969 אפילו עברנו את האוסטרלים בדרך למונדיאל ההיסטורי במקסיקו. אבל כשאומרים אוסטרליה, בדרך כלל נזכרים בשנות השמונים; ולעימות שלנו עם מאמן אחר ששיחק את תפקיד הנבל - אחד בשם פרנק ארוק.
ארוק הסרבי הפך לאויב מושבע של ישראל, בשש השנים שבהן אימן את הנבחרת האוסטרלית - דרך לא מעט לחימה פסיכולוגית. ארוק השתמש בתקשורת כדי לעקוץ רבות את הישראלים, להתגרות והובלה של סגנון אגרסיבי מאוד על המגרש.
על הדשא, היו שני עימותים זכורים בין ישראל ואוסטרליה של ארוק - והם קרו במוקדמות המונדיאל ב-1990. במשחק הראשון, במרץ 1989, ישראל פגשה את אוסטרליה באצטדיון ר"ג שהיה מפוצץ באוהדים. אלי אוחנה העלה את הנבחרת ליתרון בפנדל (66), אבל שש דקות לאחר מכן הגיע צ'ארלי יאנקוס - עם שער אדיר בבעיטה חופשית, שזכור מהמשפט הידוע של יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה".
אבל עם כל הכבוד למשחק ההוא, המשחק שאנחנו זוכרים הגיע ב-16 באפריל, 1989. הנבחרת נסעה לסידני, בידיעה שתיקו יספיק לה כדי להבטיח את המקום לפלייאוף. וגם כאן, הגיבור היה אלי אוחנה - בדקה ה-40 הוא רשם את אחד השערים הבלתי נשכחים, כשעבר את הבלם, השוער ושוב את הבלם - וקבע 0:1. בדקות הסיום, אוסטרליה השוותה משער של פול טרימבולי (88) - אבל זה לא הספיק, והנבחרת עלתה לפלייאוף; ששם היא הודחה מול קולומביה.
הנבל הראשון. פרנק ארוק (Photo by Palani Mohan/Fairfax Media via Getty Images)
אוסטריה
אנחנו עוברים עשור קדימה. היריבות עם נבחרת אוסטריה היא ארוכת שנים ורבת הסתעפויות - אוסטריה היתה הנבחרת הראשונה שפגשנו למשחק רשמי כשעברנו לשחק באופ"א, אי שם ב-1992. אבל היריבות הסוערת החלה בשנות התשעים; וספציפית, במוקדמות יורו 2000. אז, אימן את הנבחרת עוד "דמות נבל" - והיא אוטו באריץ'.
באריץ' הקרואטי, כמו ארוק עשור לפניו, ידע היטב להשתמש בתקשורת כדי לעקוץ את הישראלים - אבל בסיבוב הקודם, ישראל כזכור יצאה עם ידה על העליונה. אחרי ה-1:1 בווינה, היא הגיעה לר"ג ב-6 ביוני, 1999, ואז זה נגמר ב-0:5 בלתי נשכח. אצטדיון רמת גן המלא בקהל זכה לאחד המשחקים המושלמים של הנבחרת בכל הזמנים.
אבל היה עוד סיבוב - והוא נגמר עם הרבה פחות זוהר. במוקדמות מונדיאל 2002, משחק הגומלין בר"ג הפך למוקד של מתח פוליטי. המשחק היה אמור להתקיים מוקדם יותר, אך הוא נדחה לאוקטובר 2001 - לאחר שבאריץ' והאוסטרים סירבו להגיע לישראל, בגלל המצב הבטחוני.
בסופו של דבר, האוסטרים הגיעו - ואצטדיון רמת גן רעד מרוב כעס על האוסטרים. שריקות בוז איומות נרשמו במהלך ההמנון האוסטרי, והמתח היה גדול. ישראל היתה זקוקה לניצחון - כדי להעפיל לפלייאוף, ואף הובילה מפנדל של שמעון גרשון (56) - אבל אז הגיע אנדי הרצוג, בתוספת הזמן, השווה ושלח את הישראלים הביתה.
ֱברקוביץ` מסרב ללחוץ את היד אחרי שריקת הסיום בר“ג, אוקטובר 2001
המסקנה
הדוגמא האוסטרית היא הטרייה ביותר, והקרובה ביותר למציאות. ואם למדנו משהו ממנה - הרי זה שהמתח הגדול, לפעמים, עלול להוביל לאובדן ריכוז. האנרגיות השליליות סביב המשחק הערב אמנם רבות ומוצדקות, אך אם הנבחרת תיפול בכעס - היא עלולה לא להתרכז במטרה שלה.
אם נרצה לקח חיובי, נלמד אותו מרגעי ההתעלות של הנבחרת - בעיקר ביוני 1999, כאשר הנבחרת של אז (עם רביבו, ברקוביץ', אבוקסיס, בנין ואלון מזרחי) לקחה את האנרגיות המטורפות מסביב - ותיעלה את המתח שלה לכדי כדורגל, וכזה שהיה גדול יותר מאי פעם.
אז בקיצור - הלקח ההיסטורי הוא לדעת, למרות הכעס, לשמור על קור הרוח. ולזכור שהתשובה הכי טובה לשליליות מסביב - היא כדור ברשת. אולי אפילו יותר מאחד.
אל אל ישראל.