1. בית"ר. לפני שנעשה זום אין, חייבים להזכיר - דווקא עכשיו - את התמונה הגדולה. בית"ר ירושלים, על ציר הזמן, היא מועדון שעובר בשנתיים וחצי האחרונות תהליך חיובי מאין כמוהו. מדובר גם בהצלחה הדרגתית על הדשא (מקום 11 בסוף 2023/24, מקום 4 ב-2024/25 ומקום שני - עם ריצה צמודה לאליפות כל העונה - בעונה שעברה), אבל גם מסביב בית"ר בנתה את עצמה: לראשונה היה משהו שנראה כמו תהליך קבלת החלטות מסודר, מנהל מקצועי חזק ואיכותי, וגם הקהל הביע אמון - ואחרי שנים ארוכות, הפך להיות גם קהל של מנויים. השיא הגיע העונה, עם סולד אאוט מנויים ראשון בתולדות המועדון.
והדבר הכי "בית"ר הישנה" יהיה למחוק את הכל במחי הפסד אחד - כואב וקטסטרופלי ככל שיהיה. התבוסה אמש למכבי נתניה היא אכן רגע משמעותי - אבל מועדונים גדולים ובוגרים יודעים איך לעכל גם רגעים לא פשוטים ואפילו קשים או משפילים, ועדיין לצאת מהם חזקים. לא צריך ללכת רחוק מדי - מספיק לראות את הפועל ב"ש חוטפת וואחד צלקת באמצע השבוע שעבר (להבדיל), וחוזרת ממנה לליגה כדי לנצח (שוב, להבדיל).
ואחרי שאמרתי את זה, התבוסה לנתניה מעוררת דאגה גדולה - כי היא ממחישה לקח היסטורי שהמועדון צריך לזכור. בכל הגרסאות המוצלחות של בית"ר היא הצליחה לאזן את הרוח ההתקפית והפרועה (שתמיד היתה במועדון, מאודי רובוביץ', דרך אוחנה ומלמיליאן ועד ירדן שועה) עם קשיחות ועם עוצמה הגנתית.
בבית"ר של 1993 היו אוחנה וחרזי, אבל גם היו גרשנייב וטריטיאק. בבית"ר של הניינטיז הברק של פישונט ושאלוי לא יכול היה להתקיים בלי טריטיאק - אותו טריטיאק - וקשר על בדמותו של יוסי אבוקסיס. בבית"ר של גאידמק היו, אמנם, יצחקי וברוכיאן וזנדברג ותמוז - אבל גם קו הגנה מברזל יצוק של שמעון גרשון, אריק בנאדו, גל אלברמן ודרק בואטנג. וכך היה גם בעונה שעברה - עם קרבאלי וגדראני. בית"ר של אתמול אולי היתה עם הברק ההתקפי, אבל היתה רכה מאוד הגנתית, נעדרת קשיחות כמעט לגמרי - וכשזה המצב, לא תוכל להצליח.
והדבר הכי אירוני הוא שהאיש שהוביל את המשחק היה אלמוג כהן - מי שכשחקן, ייצג ערכים שהם הפוכים ממה שבית"ר הראתה. אלמוג כהן היה קודם כל שחקן שהתבסס על קשיחות, על עבודה קשה, על לחימה ועל הקרבה למען הקבוצה שלו. לא היה אחוז אחד מהערכים האלה אצל בית"ר שעלתה לשחק אתמול בבלומפילד. הקלות הבלתי נתפסת שבה נתניה הצליחה שוב ושוב פשוט לפרוץ באין מפריע, היא משהו שאלמוג כהן השחקן לא היה סולח עליו בחיים. וזה הלקח המשמעותי שאלמוג כהן המאמן צריך לקראת האתגרים הבאים - בראשם, הפועל ת"א בחמישי.
ולצד כל אלה, ואולי לפני המשחק והצרות שלו - שוב הגיעה האלימות המכוערת והרימה את ראשה, עם הפריצה המטופשת וחסרת האחריות של חלק מהקהל לדשא. כאילו היה צריך קטסטרופה אחת כדי שכל המורסה תצא, כדי שכל עול ייפרק סופית - הפסד אחד קשה גרם למועדון, כמעט, להתפרק. וזו השאלה שבה כל אחד מהקולקטיב שנקרא בית"ר ירושלים - שחקנים, מאמן, מנהל מקצועי, אוהדים ובעיקר הבעלים - צריך לשאול את עצמו מה הוא רוצה להיות - סליחה על הקלישאה - כשיהיה גדול? האם בית"ר באמת רוצה להתקדם ולחזור לימיה כמועדון פאר דומיננטי, או שכל מה שראינו בעונה שעברה היה בסך הכל הבלחה רגעית?
או כמו שכתב יהודי חכם שנולד בהונגריה לפני 166 שנה: "אם תרצו, אין זו אגדה.. ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות". צפו בתקציר >>
2. הפועל ב"ש. אם יש לקח שבית"ר יכולה ללמוד מהצלקת החדשה שלה, היא לראות את הקבוצה שהתחרתה איתה על האליפות בשנה שעברה. הפועל רמת גן היא לא מדגם מייצג למאבקים שצפויים לב"ש העונה - אבל המשחק מולה בהחלט צריך להיות מקרה בוחן לדרך שבו מועדון מתגבר על רגעים קשים ונוראיים.
התבוסה 5:2 לסבאח היתה רגע כואב בתולדות הפועל באר שבע. זה לא היה כמו ירידות הליגה, או השנים המחורבנות בלאומית - זו היתה צלקת מסוג אחר. כזו שמגיעה בגלל גודל ההחמצה. הידיעה שרובצת במוח של כל אוהד כבר כמה יממות שלמות - כמה היה קרוב רגע ענק של תהילה, שהיה מרים לא רק את כל אחד מהם כפרט - מהאוהד ועד הבעלים - אלא רגע שהיה מרים מועדון שלם.
אבל ההפסד הכואב הזה קרה. ואיתו הזעם, והעצבים, והתסכול, והדמעות המוצדקות מאין כמוהן על הספסלים באצטדיון טופיק בחרמוב. אבל אז הגיע יום אחר. ב"ש בכתה לילה שלם, ואז הגיע הרגע שבו מפסיקים לבכות ומנסים להבין איך ממשיכים הלאה. וככה בדיוק ממשיכים הלאה - ככה מרפאים צלקות. דרך ניצחונות, דרך היכולת להוריד את הראש, לעבוד קשה ולהרוויח בחזרה חלק מהכבוד שאיבדת.
הפועל ב"ש לא שיחקה טוב בהכרח נגד רמת גן - היא עלתה בהרכב משני, וגם בו ניכרו סימני העייפות המצטברת מהחוויה המפוקפקת באזרבייג'ן של יום שלישי האחרון. היא חצבה את המשחק הזה - היא השיגה אותו בעמל רב ובקושי, אבל היא הרוויחה משהו חזק הרבה יותר מעוד שלוש נקודות. היא הרוויחה מחדש את האמון שלה בעצמה, כקבוצה וכמועדון. היא התגברה על הטראומה, וחזרה לעשות את מה שב"ש עושה תמיד - להשיג את מה שיש לה בעמל, בעבודה קשה, ועם רוח בלתי שבירה.
או כמו שכתב יהודי חכם שנולד בקיבוץ משמרות השבוע לפני 80 שנה: "זה לא עצוב, כשמסתיים חלום. זה לא עצוב, כי את נשארת איתי". צפו בתקציר >>
3. מכבי נתניה. יהיה קל מאוד להסתכל על המשחק המטורף אמש בבלומפילד רק דרך הזווית של המפסידה - וסמכו על התקשורת שלנו שהיא תדע באלף דרכים לעשות את זה. אבל קחו רגע ותרימו למכבי נתניה - שרשמה את אחד הניצחונות היפים שלה בשנים האחרונות. בדרך, בקלאס, ועם המון איכות.
נתניה היא מועדון שידע לא מעט תהפוכות בחייו. קצת כמו הכדורגל הישראלי כולו, גם הוא חי על הזכרונות מהסבנטיז והאייטיז - מהקבוצות הגדולות של המועדון, מהתקופה שבה נתניה היתה הכי גדולה בארץ. אבל המציאות היתה יותר אפורה - בשנים האחרונות, נתניה היתה מועדון בינוני, שהרבה פעמים אפילו נגרר כלפי מטה (כולל פירוק וירידת ליגה). אבל התקופה הזאת, וזה גדול מהניצחון בבלומפילד, מסמנת משהו אחר.
בשבוע שעבר, רגע לפני המשחק מול בני סכנין, הבעלים רוס קסטין הבטיח קבוצה ש"תטרוף יריבות". אחרי המשחק נגד סכנין, שהסתיים ב-0:0 די מתסכל מבחינת נתניה, חזרו להתבטאות הזאת - כמעט בצדק - בסוג של לעג. ואז באה נתניה ובאמת טרפה את בית"ר - היא ניצחה 1:4, והיתה יכולה להבקיע עוד ארבעה שערים נוספים אם היתה קצת יותר מדויקת. ואולי הלקח מהדבר הזה הוא ששאפתנות, בניגוד לשחצנות, היא משהו חיובי כל עוד לא אומרים אותו סתם.
מכבי נתניה כבר חוותה הרבה רגעים כאלה - של תחושה שדברים טובים קורים, ואחר כך זה נגמר באכזבה. וכמובן שימים יגידו אם זו לא עוד אשליה אופטית של משחק אחד - אבל התחושה היא שכל עוד נתניה תצליח לשמור על הנכסים שלה (בעיקר עוז בילו ומתיאוס דאבו), מי יודע? אולי באמת נחזור לנתניה ועוד 15. האמת היא שגם בנתניה ועוד שמונה היא ממש תסתפק בשלב ראשון.
או כמו ששר יהודי חכם שנולד בעמק יזרעאל לפני 76 שנה: "מהנהנהנהנהנהנה, מהנהנהנהנהנהנה, אהההההההההה". פואטי.
המנצח: עוז בילו. כולם ידברו על דאבו, ובצדק ידברו, אבל צריך לדבר גם על ההופעה הפנומנלית של שחקן נתניה. בילו הוא כבר שנים רבות כוכב שלא מתניע - כולם יודעים שהוא מוכשר, כולם יודעים שיש לו המון כדורגל, אבל תמיד היה חסר משהו. ואולי מה שהיה חסר כל השנים זה קצת יותר איכות מסביבו - שימו לידו שחקן כמו דולב חזיזה (כן, ההוא שכולנו כבר הספדנו בתור "האז בין"), קשיחות כמו של נדב נידם, חלוץ על כמו דאבו ומאמן כמו רוני לוי - וקיבלתם שחקן שבהחלט יכול, סוף סוף, לפרוץ. בדיוק כפי שפרץ שוב ושוב ושוב באגף מול בית"ר.
המפסיד: ברק אברמוב. כי התבוסה הזאת מחייבת אותו, קודם כל, לקבלת אחריות. כן, יש שחקנים ויש אלמוג כהן ויש גם את הקהל שתרם את חלקו (באבוהה) לחרפה הזאת. אבל בסופו של דבר, הוא מנהיג המערכת - וחמשת הימים הקרובים, עד המשחק החשוב מאין כמוהו נגד הפועל תל אביב, יחייבו גם את אברמוב בסוג של קבלת אחריות. נוח מאוד להתראיין בתקשורת אחרי עונת שיא - אבל מנהיג צריך להיות בשביל הגוף שאותו הוא מוביל, דווקא ברגעים שקשה. ואולי זה גם הזמן לקבל החלטות לא פופולריות - ולהבהיר מיהי בית"ר האמיתית: ענק רדום שהתעורר, או וואן סיזן וונדר.
המספר החזק: 3. מתיאוס דאבו כבש שלושער אתמול נגד בית"ר ירושלים - מה שלמרבה ההפתעה, עוד לא קרה לו בקריירה. לפחות לא בהיסטוריה המתועדת - לפי בדיקה שערך כותב שורות אלה, דאבו הבקיע לא מעט צמדים, אבל עוד לא קרה לו מצב של שלושה שערים במשחק אחד. לא בברזיל, לא בארה"ב, לא בקפריסין ולא בישראל. כולם ידעו שלדאבו יש המון כדורגל - אבל יכול להיות שהערב ההוא בבלומפילד יהיה גם הרגע שבו הוא מתפוצץ באמת על הליגה שלנו.
השם החם: רופאט עבודלזדה. קודם כל, רופאט. איזה שם זה רופאט. משהו שמזכיר ניחוח של רפעת - וגם נחת רגלו, היתה נחת רגל שהזכירה את טורק. השחקן האזרי של ק"ש רשם כמה רגעים יפים בגביע הטוטו, אבל הבעיטה החופשית המצוינת שלו היתה הפעם הראשונה בדבר האמיתי. וזה היה חתיכת רגע יפה, לשחקן מבטיח מאוד - שיוכל לעשות דברים יפים רבים במדי הקבוצה מהגליל. צפו >>
שער השבת: עמית אוחנה (הפועל ב"ש) נגד הפועל ר"ג. לא בטוח שזה היה השער הכי יפה שהובקע השבת - אבל זהו בוודאי הרגע של השבת. המבצע האישי המסובך והנחוש של הילד הזה, רק בן 19, מול ההגנה של הפועל ר"ג ברחובות - הספרינט קדימה, המעבר דרך הבלם, ההיתקלות מול השוער ואז הרגל שהוא שלח קדימה באומץ כדי לכבוש - זה היה רגע של יופי ושל כוח בו זמנית. ועוד יותר מזה, באה החגיגה האמוציונלית אחרי השער - וההקדשה לאביו ז"ל. זה היה רגע נהדר ומרגש של כדורגל ישראלי - לילד, שאפשר רק לאחל לו, שיידע עוד הרבה רגעי תשוקה כאלה.
אל תשכחו את: האדום שהיה צריך להישלף. לפני הכל, דיסקליימר: לא בגלל האדום בית"ר ספגה תבוסה של 4:1. למעשה, היא היתה צריכה לקבל את השלישייה עוד בחצי הראשון. ואחרי שאמרנו את זה, ההחלטה של השופט גל לוי לא להרחיק את בלם מכבי נתניה, בקארי קונאטה, היא עוד הוכחה לכמה חוקי הכדורגל הם שרירותיים, וכמה אין חוק אחד לכולם. לכל בר דעת ברור ששליחת רגל כמו של קונאטה שווה כרטיס אדום - זו כניסה מסוכנת שיכולה לפצוע שחקן יריב ולפגוע בבריאות שלו.
אבל גל לוי הסתכל, בדק במשך שעה, והחליט שאין אדום. רק צהוב. גם אם נבודד את ההחלטה הזאת מהתוצאה הסופית והמרגשות של המעורבים - זו פשוט טעות מסוכנת, שרק מגבירה את חוסר האמון שיש בין הקהל הרחב לשופטים. וחוסר אמון שכזה, שרק הולך ומתגבר, יקשה על כולם לקבל את ההחלטה הבאה.