יש רגעים בכדורגל שבהם אתה מבין למה התמכרת אליו מלכתחילה. הרגע שבו אנשים מבוגרים שוכחים את עצמם וחוזרים לילדות הוא סוד קסמו של הענף.
עם לסת שמוטה צפיתי באמצע השבוע בשחקני ארסנל חוגגים אליפות אחרי שסיטי איבדה נקודות בבורנמות׳. מישהו שחרר שאגה, מישהו אחר הפיל בקבוק מים, ותוך שלוש שניות כל העסק הידרדר למה שנראה כמו מסיבת סיום של תיכון שבו כולם עברו בגרות חמש יחידות במתמטיקה נגד כל הסיכויים. שחקנים קפצו על שולחנות, העוזרים של מיקל ארטטה רקדו כאילו הם באמצע חתונה, אנשי המדיה של המועדון צילמו ובכו בו־זמנית, ומגישה אחת של תה, בחולצה לבנה וחצאית שחורה, נראתה מאושרת כמו צ׳רצ׳יל בסיום מלחמת העולם השנייה.
וזה היה יפה בגלל שזה חרג מכללי הטקס המוכרים לנו. לא היו נאומים. לא היה מופע פירוטכניקה בחסות צמיגי רפי. אף אחד לא סימן למצלמה איפה לעמוד. זאת הייתה שמחה של מקצוענים שהותכו יחד עשרה חודשים בתוך חדרי הלבשה, חדרי טיפולים, אוטובוסים, מטוסים, ושיחקו בגשם אנגלי שנראה כאילו הומצא במיוחד כדי לבדוק כמה אתה באמת אוהב כדורגל.
ובאופן כמעט מחשיד, באותה התפרצות ספונטנית לא ראית שם את העסקנים ואת המקורבים הדביקים. כי יש משהו שהאנגלים, למרות כל הפגמים שלהם, עדיין מבינים: אליפות שייכת קודם כול לשחקנים ולאוהדים. בטח שלא לאנשים שבאו להצטלם עם הצלחת ולהפיץ באינסטוש.
ואז אתה חוזר לכאן. והכל מתגמד כשהאחים יאיר ואיתן הורן, פדויי השבי, מתחבקים במרכז המגרש, עיניהם שטופות בדמעות, ובעוד רגע השחקנים יעברו דרכם ויקבלו מידיהם את מדליות האליפות. יוצרי התוכן של נטפליקס ופוטבול מונדיאל לא היו מדמיינים תסריט שכזה.
האלופה הנכנסת לובשת חג כבר שישה ימים, אז מה הפלא שספגה חמישייה במשחק ההכתרה? למי יש כוח לשמור על גיא מלמד כשהראש רק רוצה לנוח מכל הזיקוקים. ההגנה האדומה התאדתה כמו אדי אלכוהול, ונראה שכל הקבוצה זקוקה לשירותי יקיצה לפני גמר הגביע. אז נכון שעם הרכב דומה באר שבע בקושי ניצחה את שדרות, אבל ירידת מתח כזאת לא זכורה לנו באופן אישי מאז טקס הסיום בבה״ד 1.
ככה זה כשאתה מסרב להתעורר מהחלום. הכול סביבך משדר סיום מסלול, וזה כולל מנחים, רחפנים, סרטונים, שירי אליפות, ואפילו ילדים בבתי ספר שמשוגרים מבתיהם בחולצות אדומות כאילו סטלין קם לתחיה ודרש לעשות כבוד ללנין. הסצנה האורבנית הזאת קצת מזכירה למטיבי הלכת שבינינו את החאפלה ביהוד בהובלת סעדיה חתוכה זצ״ל, ואת ההנדוס לאחור של מערכת החינוך אחרי הזכייה בגביע עם הגול של שלום רוקבן.
בבאר שבע כולם נסחפו עם הזרם האדום, מלבד צמד תמהונים שעדיין שומרים אמונים לבית״ר ב״ש. מהרמקולים בכניסה לחטיבות הביניים בקעו שירי אוהדים בשמונה בבוקר. מורות הקדישו את שעת המחנך למיגל ויטור, ומורה אחד שכנראה חזר משבתון ממושך על הירח ירד באלגנט לרחבת הריקודים עם חולצה של רוקאביצה.
הקהל המקומי הוא לא רק השחקן ה-12, הוא גם המפיק, המלחין, וזה שקובע מי יבעט את הפנדל. הקריאות הקצובות ״תנו את הפנדל לחזות״ הכניסו את בנו של גדי חזות לרשימת המבקיעים, וצירפו אותו ואת אביו לרשימה מיוחסת של אבות ובנים שכבשו בשירות המועדון. ביניהם: שלום אביטן ז״ל ובנו שרון יבדל לחיים ארוכים, רפי אליהו ז״ל ובנו רמי יבדל״א. חזות ג׳וניור הוא כשרון גדול. אין סיבה הגיונית למנוע ממנו להתפתח בכור מחצבתו.
עוד חזות למועד, ובינתיים הקהל נותן הצגות. זה מתחיל עם המצליף הסיעתי על הדשא, מקצוע שלא ברור איך טרם נכנס להסכמים של הכדורגל הישראלי, נמשך עם השירים שנשמעו כאילו כל העיר החליטה להפוך למקהלה אחת גדולה, וצפוי להגיע לשיאו ביום רביעי, במופע של להקת הברגמנים בניצוחו של אליהו ברגמן שגר בהרצליה וחי על הכדורים של קינגס קנגווה.
ויש משהו מנחם בזה שבסוף, בתוך כל הרעש, הכדורגל עדיין שייך לאנשים כמו ברגמן שנצבע אמש בפלג גופו העליון ונראה כמו שד אדום. כולם באצולת הכדורגל הדרומית מכירים אותו. מספרים שהוא מקפיד להתקשר לנשיאת המועדון בשעות בלתי קונבנציונאליות, ובכל זאת זוכה למענה אדיב. בגיל 73 הוא עדיין המלך של הטריבונות. אגדה אורבנית מספרת כי נמלט מאשתו המיועדת לפני כמה עשורים רק כדי להתייחד עם אהבת נעוריו, הפועל באר שבע שבדיוק קיימה משחק אימון מכריע נגד עירוני ירוחם.
מישהו כמו ברגמן תמיד מזכיר לנו למה אנשים בכלל מוכנים לעמוד בפקקים, להפסיד שבתות, ולטפח כולסטרול בסיוע נקניקיה בעשרים שקל. צלחת האליפות ירדה דרומה וכשברגמן ירד מהכתפיים, דן ביטון עלה על הפודיום. הלב יצא אליו. בקצב הנכון, יש מקום לאופטימיות.
אז יש צלחת אליפות, הגביע (והדאבל?) כמטחוי נגיעה, וברביעי הקרוב, אם ירצה טראמפ, שוב תהיה בעיר חגיגה. יהיו במות. יהיו נאומים. יהיו הפתעות ומישהו שיצעק למיקרופון "אתם לא שומעים את באר שבע?”.
רגע לפני הגברת הדציבלים, גם הציניקן הכי גדול מבין שלפעמים צריך פשוט להגיע למסיבה ולהתעלם מרעשי רקע ותופעות הלוואי שמלוות את הכדורגל הישראלי המזוקק.
ארסנל באנגליה, באר שבע בישראל.
היידה הפועל.