פלייאאוט: הקריסה של מכבי ת"א

את הדהודי הבומבה המצלצלת שחטפה מכבי תל אביב בפריז, אנשיה שומעים בוודאי גם הבוקר. סביר להניח שהם מודים לעצמם שהם צריכים לחזור לבלגרד ולא להראות את הפרצוף ברחובות ת"א, כי כגודל ההשפלה כך גודל הבושה. בששת הרבעים האחרונים שלה, מהמחצית השנייה מול בסקוניה ועד אמש, מכבי סופגת מעל 28 נקודות בממוצע לרבע. היא נכנעת מנטלית, רופסת בלחימה, ובעיקר כושלת טקטית מול יריבות תחתית.

נכון, בסקוניה ופריז הגיעו לשבוע הכפול בכושר מצוין, והיורוליג זו ממלכת הלא נודע. אבל למכבי ת"א, זו עם רוחות יד אליהו שנודדות מיד אליהו לבלגרד, זו עם סיסמת ה- "אם זה 20 תעשו 30", אסור היה לקרב את קץ העונה בצורה כזו. ששת הרבעים הללו מטילים כתם על השיפור המרשים של החודשים האחרונים ומחזירים את סימני השאלה כלפי עודד קטש וחלקים גדולים מהסגל הזה: למה ברגע האמת, הקבוצה של קטש התקפלה בחוסר מסוגלות מעורר תהייה? אפשר לחפש הסברים מיסטיים, אפשר לחפש הסברים מנטליים, אפשר לחפש הסברים פיזיים. אבל נדמה שכדאי להתחיל בהסברים על כדורסל.

לחץ, תנו לו לצאת
נדמה שמכבי ת״א בכלל לא התכוננה לסגנון המשחק של פריז. אפס בהכנה. הסגנון של פריז הוא מהמלהיבים ביורוליג. היא רצה ספרינט של 40 דקות, עם חילופים סיטוניים שמשאירים תמיד רגליים טריות (ג'ארד רודן הוביל את הקבוצה עם 22 דקות בלבד), ושלשות שעפות מעל הראש כמו טילים במזרח התיכון. זה באמת מרשים, אם פריז הייתה מכללה אמריקאית שמשחקת בדיוויז׳ן וואן. ואם המאמן שלה לא היה נראה כמו מישהו שמעלה סרטונים של קלאש רויאל לטיקטוק.

אבל במציאות, מול קבוצות יורוליג קשוחות וחכמות שאינן מכבי ת״א, זה הוביל אותה עד עכשיו למקום ה-16 ביורוליג. בעיקר מפני שזה סגנון מאוד מובהק שאין לו תוכנית אלטרנטיבית אם מנטרלים אותו, ואפשר לנטרל אותו בכמה צעדים יחסית פשוטים. ואז הקצב הפריזאי המסחרר הופך להיות בעייתי, שלא לומר שכונתי. אבל כדי שזה יקרה, צריך להגיב, מה שקטש לא כל כך עשה.

הלחץ של פריז הוא לחץ דמה. כן, יש לחץ גדול על מוביל הכדור, אבל הגבוה רק מראה נוכחות מול מוביל הכדור וחוזר מהר לשחקן שלו. אם המסירה של מוביל הכדור עוברת בזמן שהגבוה המתקיף נעזב לטובת הלחץ, נוצר יתרון של 4 על 3 שחקנים להתקפה ויכולת לייצר סל קל. כלומר אם יש מישהו שמזהה את העזרה ומוסר מסירה לשחקן הפתוח. אבל אם המסירה נחטפת, זה הופך להתקפה מתפרצת בצד השני.

וכדי לפתור את האתגרון הזה, קטש בחר לשים את הכדור בידיים של לוני ווקר, שהתבררו כידיים רועדות. ווקר ראה את הגבוה מגיע אליו, נלחץ, מסר מסירות עצלות והכדור נחטף, וזה גמר את המשחק כבר ברבע הראשון. עד פסק הזמן הראשון של מכבי פריז לקחה 12 זריקות, מתוכן חמש שלשות, לעומת 6 זריקות של הצהובים, שאיבדו גם 5 כדורים. כך צל של לחץ נראה למכבי כמו צל הרים.

גם תמיר בלאט נוסה מול הלחץ. מכבי אולי לא איבדו כדור מול השמירה הכפולה, אבל כן במשחק העומד. בלאט, יחד עם ג'יילן הורד, הם שניים מעמודי התווך של הרנסנס העונה, אך סיפקו את משחקם החלש ביותר (מדד מינוס 25 ו-26 בהתאמה). בלאט התפתה לשלשות, אבל היה ביום קליעה רע (אפס מחמש לשלוש). פריז קראה את המסירות הקשתיות שלו להורד והאלמנט ההתקפי הזה נוטרל. ובזמן הייאוש הזה, פנה קטש עמוק עמוק אל הספסל שלו, עד לג'ף דאוטין, שלמזלו היה ער על הספסל אחרי שלא ראה פרקט חודש. דאוטין כבר ניצח למכבי משחקים העונה, אבל הוא לא בדיוק האיש להפקיד אצלו כדור מול לחץ כזה וגם הוא התפייד חזרה למקום בו ישב בחודש האחרון.

בלי רוח, בלי רצון, בלי כדורסל
מול הלחץ הצרפתי אפשר היה גם לנסות אפשרות אחרת: לנסות ולהכיל אותו. לא למהר למסור קדימה, אלא לנהל משחק חצי מגרש שמרני, עם בחירת זריקות מושכלת והתאפקות בהליכה לריבאונד התקפה. אבל בחירת הזריקות של ווקר היא הכל חוץ משמרנית, וזה היה הדלק לריצה הפריזאית. ההליכה האוטומטית לריבאונד התקפה עשתה יותר נזק מתועלת. מכבי לקחה 19 כאלה, אבל המחיר היה הגנת מעבר מופקרת שאיפשרה לפריז לטוס לליי-אפים תוך שלושה כדרורים וארבע שניות.

תוסיפו לזה טיפול רשלני בפיק אנד רול וקיבלתם שיטפון של הטבעות ושלשות. ואם אמרתם טיפול רשלני בפיק אנד רול - אמרתם רומן סורקין, שגם התקפית לא הצליח להניע ונראה עייף, או חולה, או שניהם. בלי רומן סורקין אקטיבי, מכבי לא מייצרת יתרון מול גבוהים. אמש, סורקין לא היה על המגרש באף צד שלו, גם אם מישהו בגופייה מספר 9 הסתובב שם (0 נקודות, מדד מינוס 17). 

אז התירוץ הקל יהיה לדבר על מנטליות. על רוח. על לחימה. על רצון. על זה ששקלו בעיריית ת״א להאיר את בניין העירייה בצבעי צהוב-כחול לאחר המשחק לאות הזדהות עם מכבי ת״א. אבל האמת היא שזה היה הפסד של כדורסל, סגנון וקצב. של הכנה טקטית לא מספקת והוצאה לפועל ברמה נמוכה. מכבי לא הביאה שום רעיון מוצלח להתמודד עם הפריזאים, והתקפלה במשחק הישרדות. סוג של פלייאין על הסיכוי להגיע לפלייאין. אז כן, סלים קלים שוברים את הרוח. ומבול שלשות שוברות את הרצון. ובלי רוח, בלי רצון ובלי תשובות כדורסל הולמות, למכבי ת״א לא היה אתמול סיכוי.

פיל בשווי 3 מיליון
ואחרי שתי תצוגות הנפל האחרונות עומד בחדר פיל ששווה 3 מיליון דולר - החוזה החדש של עודד קטש לשלוש השנים הבאות. הוא הרוויח אותו ביושר, עם הרבה טיסות, אזעקות, משברים, סגלים לא איכותיים וסגנון משחק שלקח זמן לפצח. בשנתיים האחרונות הוא עובר מסע מפרך של התמודדות בלתי סבירה שמעטים היו יכולים לעמוד בה. הוא מגיע לחוזה הזה מאמן מצולק ומנוסה. מוערך ומכובד.

מאמן עם אג׳נדה וסגנון מובהקים. מאמן ששחקנים, לפחות רובם, אוהבים ונהנים לשחק אצלו. מאמן ששחקנים משתפרים אצלו ועושים יותר כסף בחוזים הבאים שלהם. מאמן שקיבל את החוזה בזכות תקופת הרנסנס של הקבוצה העונה, בחודשים דצמבר עד מרץ. אבל זוכרים את אוקטובר? ונובמבר? ואפריל? תקופת השפל של החודשים הללו משאירים אותו עדיין מאמן של קבוצת תחתית. ויש עדיין תהיות כמה רחוק הכדורסל שלו יכול לקחת קבוצה נטולת אמצעים כמו מכבי ת״א. וכמה רחוק ייקח אותה אם יקבל את האמצעים, כמו בימים של ניבו, קולסון ובולדווין.

וצריך לזכור דבר נוסף: קטש נישא אל החוזה הזה על כתפי האוהדים. הלחץ של האוהדים כלפיי ההנהלה עשה את שלו והוא חייב לאנשים ששרו לו שירים והפעילו לחץ על ההנהלה משער 11 אחוזים מהחוזה. הדיסוננס של התמיכה בו מהיציע מול ההתנגדות להנהלה הייתה בולטת. הם שרו לו שירים בזמן שנגד דני פדרמן הניפו שלטים. זה יצר מאזן אימה בינו ובין ההנהלה, נתן לו שרשרת חסינות והפעיל את ההנהלה להחתים אותו מתוך פחד. פחד של מה יגידו, פחד של מה יקרה אם הוא יילך לקבוצה אחרת, מקומית, במיוחד אם היא בצבע אדום, או זרה.

הדבר האחרון שהם רצו זה עוד גל של גינויים, חרמות ומחאות אם לא היה מוחתם. כן, הם חושבים שהוא האיש הנכון שיכול, בהינתן הסגל הנכון, בהינתן הביתיות, גם להביא תוצאות. אבל גם התדמית שלהם חשובה להם. ולאבד אותו היה צעד אחד רחוק מדיי שההנהלה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה. לכן היא נכנעה לתכתיב הקהל וקנתה לעצמה קצת שקט. השאלה עכשיו היא האם היא גם תקנה לו שחקנים.