עבור רובנו, הקולות במגרשים הם קולות של שמחה, של טירוף ביציע. עבור הלוחמים אמיר דולמן, שנפצע בגופו ברפיח, ואלי זיוון שנפצע בנפשו, מדובר בסיוט שלא נגמר.
"הייתי במשחק שפוצץ בין מכבי חיפה למכבי ת"א בסמי עופר והרגשתי שאני נמצא ברפיח. יצאתי מהמשחק לפני שהוא פוצץ רשמית. לא יכולתי לשאת יותר את הטריגר הזה, את התחושה שזה יצר לי בגוף והעדפתי לא להישאר שם",
אומר דולמן לערוץ הספורט, "זה כמו שיש לך פצע פתוח ביד, מפזרים לך עליו מלח ומשפשפים עם היד השניה. ככה זה מרגיש. הרעש, הצפיפות, התופים, כל אחד והטריגרים שלו. לי אישית זה האש. ברגע שאני רואה את האבוקה נדלקת ונזרקת, אני מרגיש כאילו הטיל עוד פעם פוגע בי. אתה מפחד שהוא יפגע בך גם. אפילו שזה לא משהו שהוא ריאלי, המוח שלך מפרש את זה בצורה אחרת. אתה מפחד".
"זה יותר סקסי לדבר על פציעות פיזיות. צריך תמיד לזכור שאלו בעצם פצועים שהם שקופים ולא מספיק שמים על זה דגש ומתחשבים בהם", ממשיך דולמן, "זה גורם לך לחשוב פעמיים אם לבוא בכלל למשחק, אבל לי אישית זה משהו שאני לא יכול לוותר עליו. למשחקים גדולים אני אגיע, אבל אני מכיר חבר'ה שאולי לא יתראיינו ויחליטו שלא לבוא בגלל אותם דברים שנזרקים, אותם טריגרים שמופעלים אצלם. תחשבו עלינו גם. עלינו, על הלומי הקרב בכללותם, שאנחנו לא יכולים לשאת, כל אחד בדרך שלו, אבל לא יכולים לשאת את הדברים האלו. אפשר לעשות שמח גם בדרכים אחרות".