גאוני הדור: הקרב על הקווים במשחק העונה

אחת התופעות הגדולות שקורות בספורט הקבוצתי בשנים האחרונות היא מה שאני מכנה "מיקוד" - כלומר, הדרך שבה משווקים לנו את משחקי הספורט הגדולים לא בתור קרבות בין קבוצות, אלא קרבות בין אנשים ספציפיים. זה התחיל, כמובן, ב-NBA - כשמשחק בין הסלטיקס ללייקרס לא היה בין שני מועדונים מעוטרים, אלא בין מג'יק ג'ונסון ללארי בירד. גם אחר כך, הליגה שווקה דרך הכוכבים הבודדים שלה - מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט המנוח, לברון ג'יימס, סטף קרי, ועד ללוקה דונצ'יץ' או ויקטור וומבניאמה היום.

ולאורך השנים, זה זחל גם לכדורגל - היריבות בין מסי לרונאלדו, שהיתה איכשהו יותר גדולה אפילו מהקבוצות שבהן שיחקו, היא הדוגמא הקלאסית ביותר. הפרומואים שיווקו את המשחק הזה כאילו רק שני אנשים משחקים בו, ולא קבוצות שלמות. הווריאנט החדש יותר של התופעה הזאת הפך את המשחקים לדו קרב בין מאמנים - מהמאבק בין פפ למוריניו, דרך המפגשים בין פפ ליורגן קלופ בפרמייר ליג. הכדורגל הופך, בשיווק הזה, לשום דבר פרט לקרב שחמט בין המאמנים. גם בארץ, דובר לא פעם על "בכר נגד איביץ'" במפגשים בין מכבי חיפה למכבי תל אביב.

אולם הבשורה הגדולה בתחום הזה מגיעה העונה מהמירוץ לאליפות - ומשתי הקבוצות שהופכות את המאבק הזה למעניין במיוחד, שתי הצלעות החדשות שייפגשו עוד מעט בטרנר: הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים. לא ברור עד כמה הן באמת ייצמדו למכבי חיפה ומכבי תל אביב העשירות והמצליחות יותר, אבל ברור שזה מה שהופך את הליגה עד עכשיו למעניינת כל כך - העובדה שנכון לסוף הסיבוב הראשון, יש לנו ארבע קבוצות שוות ברמתן בצמרת. כל אחת מסוגלת, בערב נתון, לנצח כל אחת אחרת.

אבל בניגוד לטרנד שדובר עליו בראשית הטקסט הזה, אי אפשר להגדיר את זה כדו קרב בין מאמנים. המאמנים כאן הם לא הכוכבים, הם לא מרכז הסיפור והם גם לא רוצים להיות. כשאנחנו מתכוננים ומתרגשים לקראת באר שבע נגד בית"ר, אנחנו חושבים הרבה יותר על קינגס קנגאווה נגד איסמעילה סורו, על ירדן שועה (אם ישחק) ואליאל פרץ, על אנטוניו ספר או פטריק טוואמסי. שני המאמנים שיעמדו על הקווים כמובן יהיו שם, אבל מבינים היטב שהסיפור הוא לא עליהם.

מאמן הפועל באר שבע, רן קוז'וך, ומאמן בית"ר ירושלים ברק יצחקי - הם שני טיפוסים שונים. יצחקי ליווה את הקריירה שלו ככוכב כדורגל, כנסיך בית"רי שאחר כך המיר צהוב בצהוב ונכנס ללב של מכבי תל אביב; קריירת המשחק של קוז'וך הרבה יותר אפורה, והתמקדה בעיקר בעבודות הגנה. אבל יש ביניהם גם קו מחבר אחד משמעותי - לתפקיד שלהם הם התגלגלו, כמאמר השיר, לגמרי במקרה.

קוז'וך, הרי, היה בכלל העוזר של בני לם - עד שמאמן נתניה, בדרך כל בשר במועדון הזה בשנים האחרונות, הלך הביתה באמצע העונה והוחלף ע"י מחליף זמני. קוז'וך הצליח - הוא לקח את נתניה לזכייה בגביע הטוטו, אחר כך לגמר הגביע וגם למקום בפלייאוף העליון - ומשם בא המעבר למכבי פ"ת (והזכייה בגביע), ומשם ההימור בבאר שבע. קוז'וך קנה את האמון בו שלב אחרי שלב, מאלמוניות מוחלטת למעמד של מאמן בקבוצה דומיננטית ובכירה.

גם יצחקי די התגלגל לתפקיד - אחרי הפרישה, הוא בכלל היה מנהל מקצועי. הוא ירד לקווים בתור מה שמכונה באנגלית Caretaker, מישהו שאמור לשמש בתפקיד שבוע-שבועיים, עד שימצאו מאמן חדש למכבי תל אביב. הוא לא רצה בכלל להיות מאמן, עד שברק אברמוב ואלמוג כהן הימרו עליו - שלפו אותו אחרי שעזב את מכבי ת"א (לא כהצלחה גדולה), ומינו אותו לאיש על הקווים, ביום שאחרי המפץ מול יוסי אבוקסיס.

אז מראש, יצחקי וקוז'וך הגיעו לעמדה שלהם ממקום די צנוע. הם לא מחפשים לתת "שואו", הראיונות שלהם (בואו נודה) בדרך כלל די משעממים. אבל הגדולה שלהם היא לא במה שהם מייצרים בעמדת הראיונות - אלא בקבוצות שלהם על הדשא. שתי קבוצות מלאות חיים, עמוסות בכישרון, וכאלה שלא מחפשות לשחק כדי להכריע. כדי לנצח. הם הצליחו בגלל מה שהם עשו, ולא בגלל איך שהם דיברו. כך הם סללו את דרכם למשחק הגדול של הערב.

ואולי הצניעות הזאת גם עובדת להם מול השחקנים. יצחקי וקוז'וך יודעים לדרוש מהשחקנים שלהם - בכך אין ספק. אבל בגלל גילם הצעיר יחסית, יש בהם משהו שגם יודע להתחבר לשחקנים ממקום יותר אישי. זה המפתח של המאמנים בכדורגל של היום - עידן הרס"רים קשוחי המבט (הכניסו כאן את השם שאתם חושבים עליו) הסתיים. אנחנו כבר לא בעולם של "המאמן צודק גם כשהוא לא צודק", אלא בעולם שבו אם למאמן אין קשר טוב עם השחקנים שלו - הוא לעולם לא יוכל להצליח. את זה מבינים גדולי המאמנים היום בעולם, ואת זה גם מבינים שני הג'נטלמנים שיעלו הערב לטרנר.

לא ברור עד כמה המאבק הזה יישאר מרובע (ההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל המאבק תמיד מצטמצם לשתי קבוצות, בסופו של דבר), או כמה באר שבע או בית"ר מסוגלות ממש ללכת עד הסוף. דבר אחד בטוח: שני המאמנים שיובילו את המשחק הערב, לא יעמדו במרכז העניינים. ובכך, הם יתנו קונטרה ל"תפיסת השחמט" שמלווה את הכדורגל בשנים האחרונות. כי עם כל הכבוד ליכולות הנהדרות של מאמן (וקבוצה צריכה מאמן, בסופו של דבר), בסוף - זה המשחק של השחקנים. המאמנים יכולים להכין את הקבוצה עד רגע השריקה, אבל מהרגע שהמשחק יתחיל - הבמה תהיה של שועה וקנגאווה, תורג'מן וטוואמסי, ספר ופרץ, קאני ומוזי. אותם בסוף באנו לראות, ועליהם הערב יקום או ייפול.

אבל בדרכם הצנועה והשקטה, יחסית, קוז'וך ויצחקי מצליחים לחצוב את דרכם. ואולי לעשות משהו גדול עם הקבוצות שלהם, שבבוא העת - גם יכתוב את השם שלהם, בקטן, בספרי הנצח.