כל מה שטוב בכדורגל: הקסם של סן מרינו

יש לא מעט דברים מיותרים בעולם הכדורגל, אך המיותר שבהם הוא כנראה פגרת הנבחרות של ספטמבר. רגע אחרי שהקבוצות מתחילות להתחבר ולשחק בין שניים לארבעה מחזורים, הכל נעצר ומתחיל מחדש שבועיים לאחר מכן לטובת שני משחקים בלי משמעות יוצאת דופן בליגת האומות.

בשבילנו, הצופים שרוצים ורגילים לראות את דין דוד, דור תורג'מן, לאמין ימאל ובוקאיו סאקה בכל שבוע, מדובר כמעט בעונש חרף משחקיה של נבחרת ישראל. בסופו של דבר הקבוצות מרכזיות יותר בחיים שלנו, ובטח אחרי קיץ של יורו ואולימפיאדה מלאים בכדורגל בינלאומי יש מעין תחושת מיאוס. היה עדיף לראות משחקים של הקבוצות שלנו, או שלא יהיו משחקים בכלל והשחקנים יקבלו שבועיים כדי לנוח ולהתאמן באופן מסודר בעידן בו יש יותר מדי משחקים.

הכל נכון, אבל יש מדינה אחת שלא תשכח את החמישה בספטמבר. סן מרינו על 33,000 תושביה, מדינה קטנה יותר מכמות התושבים בטמרה או במעלה אדומים, שניצחה לראשונה במשחק רשמי. 0:1 קטן-גדול על ליכטנשטיין.

למעשה, זהו הניצחון השני של סן מרינו אי פעם. הראשון היה במשחק ידידות מול אותה ליכטנשטיין לפני 20 שנה, לפני שניקו סנסולי, כובש השער שנכנס להיסטוריה, נולד. גם אם הם יסיימו באורח נס במקום הראשון בבית שכולל את ליכטנשטיין וגיברלטר, גם אם יפסידו בכל המשחקים הבאים, זה לא משנה כלום. סן מרינו ניצחה.

כל זה הופך את סן מרינו לעוף מוזר, מין "בזבוז זמן" לנבחרות עם ספורטאים מקצועניים. הפערים ברורים והם לא באמת יכולים להתחרות מול שחקנים אמיתיים, אבל מושכים לא מעט קהל. חשבון האוהדים הוויראלי של סן מרינו בעל 170 אלף עוקבים, כמעט פי שש מאוכלוסיית המדינה, והניצחון שלהם משך כותרות בכל אתר ספורט מוביל בעולם.

כמו המתאגרף ההוא מהשיר של סיימון וגרפונקל, סן מרינו אף פעם לא מוותרת. מהלומה אחרי מהלומה הם עולים שוב ושוב למשטח, מעין ניצבים בהצגה שידועה מראש. יש גרעין קטן וקשה של אוהדים שמגיעים ממשחק למשחק, כולל ארבעה אוהדים שסירבו לשלם 12 יורו לכרטיס מול ליכטנשטיין וראו את המשחק מגבעה סמוכה. 

כל אלה הופכים את המשחקים האלה לכאלה שידועים מראש, כאלה שאולי לא נראים ספורטיביים אבל מלחיצים עד ה-0:2. ג'ולון לסקוט הודה בכך בשיחה עם ESPN: "אתה רוצה לעלות ל-0:2 הכי מהר שאפשר. אם אתה סופג או לא מנצח זאת היסטוריה שאף אחד לא יתן לך לשכוח". סימונה פרנקיוזי, סטודנט ומגן ימני, התגאה בכך ששחקנים ברמה של לסקוט שעבר באברטון וזכה באליפויות עם סיטי נלחצים ממשחקים מולם.

סן מרינו היא הניצבת הנצחית. הנבחרת שיודעת שבכל בית היא מיועדת למקום השישי, כזאת שאם תסיים קמפיין עם נקודה או עם שער זה יהיה הישג. ניקו סנסולי, בן 19 שמשחק בליגה האיטלקית הרביעית שאינה מקצוענית, הצליח להפוך אותה לראשונה למנצחת במשחק רשמי.

סנסולי לא היה בחיים בזמן הניצחון הקודם, ויכול להיות שהניצחון הבא יגיע רק לאחר שיפרוש. כל זה, לפחות היום, לא משנה. אנחנו יכולים להמשיך ולתהות מדוע נבחרת כזאת צריכה לבזבז את הזמן לכוכבים שמשחקים גם ככה מעל 50 משחקים מלאים בעונה, לתהות איך הם לא מתייאשים ולהמשיך לחפש דרכים יצירתיות לעקוץ אותם. אתם מוזמנים לעשות את זה בתגובות.

אתם מוזמנים גם לקחת רגע, לחפש את חגיגות הניצחון של סן מרינו ולראות התפרצות רגש לא סבירה לגמרי מהמשחק מול ליכטנשטיין. להיזכר בצדדים הנאיביים יותר של הכדורגל, אלה שכמעט שכחנו, וברגש המתפרץ ברגע שהנבחרת שלך מנצחת. לצפות בגל שקט של רגש מתפקע והופך לצעקות של אושר, וברגע נדיר, באמת נדיר, של חדשות טובות. אולי פגרת הנבחרות של ספטמבר לא מיותרת אחרי הכל.