כל הסימנים מראים שזה הולך לקרות: ווסלי פטאצ'י אמור לחתום בשורות מכבי תל אביב, ולהיות הזר החמישי של הקבוצה. הקיצוני הברזילאי ממשיך שושלת ארוכה של שחקנים ברזילאיים שהגיעו לאורך השנים בישראל - רובם לא הותירו חותם. ולרגל החתמתו המתקרבת, יצאנו לבדוק את הרומן של ישראל עם ברזיל - וחמישה שחקנים שבכל זאת, ייזכרו.
ראויים לאזכור: ז'אורז'יניו (בני סכנין, בית"ר ירושלים), דניאל טננבאום (מכבי ת"א, עירוני טבריה), חאבייר דירסאו (מכבי חיפה)
במקום החמישי: גבריאל לימה (בני סכנין, בני יהודה, הפועל רעננה)
שחקן שלא נגע הרבה, אבל היה שותף לרגע ישראלי אחד ענק. בקיץ 2002 הוא הגיע לראשונה לישראל, כדי לחזק את בני סכנין ששיחקה אז בליגה הלאומית. לימה היה שותף לעליית הליגה בעונת 2002/03, ועונה לאחר מכן שיחק יחד עם ליאור אסולין ז"ל בצמד שכונה "אסולימה". יחד, הם הצליחו להשאיר את סכנין הצנועה בליגה הבכירה, ולזכות בגביע המדינה - תואר היסטורי בתולדות המועדון. לאחר מכן, עבר לבני יהודה לעונה אחת, וחזר לסכנין לעונה אחת נוספת. בסוף הקריירה, שב לישראל ושיחק גם בשורות הפועל רעננה - עד שפרש ב-2012.
במקום הרביעי: קלאודמיר (בית"ר ירושלים, בני סכנין, הפועל ת"א, הפועל ראשל"צ)
אמנם לא זכה בתארים, אבל כן נחקק בתודעה. הקשר הברזילאי החסון, ששיחק בעיקר במולדתו, הגיע בקיץ 2014 לבית"ר ירושלים, ומהרגע הראשון התחבר מאוד לקהל הירושלמי. ארבע שנים הוא שיחק בטדי, והפך לאבן דרך - כולל עונה אחת שבה אפילו היה מלך שערי הקבוצה. לאחר מכן שיחק גם בבני סכנין, הפועל ת"א - וקבוצתו האחרונה בקריירה היתה הפועל ראשון לציון מהליגה הלאומית, עד שתלה את הנעליים ב-2020.
במקום השלישי: ברונו רייס (מכבי ת"א)
קדנציה קצרה, אבל זכורה היטב. הקשר הברזילאי שהחל את דרכו בפלומיננזה, הגיע לישראל בקיץ 2002 - וחיזק את מכבי ת"א של ניר קלינגר, אחרי שעבר מצסק"א מוסקבה. רייס הפך ברבות השנים לאחד השחקנים המזוהים עם מכבי ת"א ההיא, והיה שותף לזכייה בתואר האליפות הדרמטי שהושג בעונת 2002/03. אחר כך, הוא הופיע עם הצהובים גם בשלב הבתים של ליגת האלופות 2004/05, וגם זכה בסיום אותה עונה עם הקבוצה בגביע המדינה. אחרי שלוש השנים הלו, רייס שיחק בפורטוגל וברוסיה, וחזר לברזיל שם סיים את הקריירה ב-2014.
במקום השני: דאגלס דה סילבה (הפועל כפ"ס, הפועל ת"א)
לדעת רבים, אחד מגדולי הבלמים הזרים ששיחקו בישראל - וברזילאי שהפך ישראלי לכל דבר. שבע שנים ארוכות הוא היה כאן, כשבקיץ 2004 הוא הגיע להצטרף להפועל כפר סבא הצנועה. ארבע שנים הוא היה בכפר סבא, עד שירד איתה ליגה ב-2008 - ואז נמכר להפועל ת"א. שם, הוא רשם את שיא הקריירה שלו - כשהיה שותף לקבוצה שזכתה בדאבל הגדול של 2010, ולאחר מכן גם שיחק איתה בשלב הבתים של ליגת האלופות. בינואר 2011 הוא עזב את הארץ וחזר לברזיל, שם פרש בסוף שנת 2021.
ובמקום הראשון: גוסטבו בוקולי (הפועל ר"ג, הכח ר"ג, מכבי אחי נצרת, מכבי חיפה)
הגדול מכולם, בקטגוריה הזאת. מי שהגיע אלמוני לחלוטין ב-2001, בכלל היה אמור להצטרף למכבי פ"ת - אך לא הרשים באימונים, ונחת בהפועל רמת גן מהליגה הלאומית. אחרי עונה אחת, הוא עבר ליריבה העירונית - הכח, אבל עוד באותה עונה מצא קבוצה אחרת - מכבי אחי נצרת, אותה הוביל בפעם הראשונה אי פעם לליגת העל, וגם שיחק איתה בליגה הבכירה - מה שפרץ לו את התודעה, והחל את הפרק המשמעותי בקריירה שלו.
בקיץ 2004, אחרי מאבק סוער, הוא חתם בשורות מכבי חיפה - שהרוויחה מצידה שחקן לעשור. 11 שנים הוא שיחק במדים הירוקים, היה שותף לזכייה בארבע אליפויות ושני גביעי טוטו, שיחק עם חיפה בשלב הבתים של ליגת האלופות - ובעונת 2005/06 אפילו נבחר לכדורגלן העונה. גם אחרי שפרש, נשאר בארץ, שימש כסקאוט במכבי חיפה ואפילו הגיש פינת בישול בתכנית הרדיו "בני ברדיו" בגלי צה"ל. ותק, תארים והשפעה - כנראה שאין ברזילאי גדול בישראל מבוקולי. היה קשה, אבל בסוף - אין כמוהו.
הצביעו בסקר>>>