הכל משוגע: עוד יום בהיסטוריה של בית"ר י-ם

פנים, בית, 5 בבוקר.
אם יום אחד נכדי ישאל אותי "סבא, עד כמה המדינה הזאת היתה משוגעת ב-2024?", אני - בקול סמכותי אך צרוד - אפנה אליו ואספר לו על ה-25 באוגוסט. אותו יום קיץ לוהט, שבו תוך 15 שעות בלבד עברו 18 אלף אנשים מלקבל פושים ולהרגיש שהמלחמה הגדולה והמפחידה בתולדותיהם עומדת להתחיל, למצב שבו הם עומדים באצטדיון בלומפילד, מפוצץ באנשים, לפני משחק ליגה שמתקיים במתכונת מלאה.

ב-5 בבוקר, כשקיבלתי את הידיעה על התקפת המנע נגד לבנון - שקלתי באמת ובתמים לא לבוא לעבודה. 15 שעות אחר כך, צעקתי על קוון שלא היה אופסייד. כשאתה חי בתוך הבועה של הכדורגל, קל לחשוב שככה זה - ומדובר בעוד חלק מהחיים במציאות הנוכחית. אבל מדי פעם, אפשר לקחת צעד אחורה ולהיזכר: משוגע. הכל משוגע.

חוץ, דרום תל אביב, 7 בערב.
עוד נדבך מהתקופה המשוגעת הזאת היא שאנחנו כאן - עם משחק בית של בית"ר ירושלים, שלא מתקיים בירושלים, והכל בגלל הופעה של עדן בן זקן (אמרתי לך שהכל היה משוגע, נכדי?). והאמת היא שבלומפילד, על אף תל אביביותו המובהקת, דווקא קיבל את פני הבית"רים באהבה. לרגע, הוא אפילו הרגיש כמו הפיתרון המושלם עבורם.

כי לא מעט מאוהדי בית"ר לא מגיעים מירושלים - הם מגיעים מהשפלה, מחולון בת ים, מראשון לציון - ובשבילם, בלומפילד ממילא הרבה יותר קרוב לבית מאצטדיון טדי הירושלמי. שלא לדבר על העובדה שטדי המסורבל, עם דרכי הגישה הלא קיימות, לא ממש מקבל באהבה את הבאים אליו.

יותר מכל, התחושה מהערב הזה היא שאוהדי בית"ר הרגישו בבלומפילד די בבית. אפילו דוכן התרומות היה שם, ממש משל היינו בעיר הבירה. וכן, אסור לשכוח את זה - בפעם האחרונה שבית"ר אירחה בבלומפילד באופן קבוע, זה נגמר בתואר אליפות.

פנים, בלומפילד, רגע לפני השריקה.
גם המוזיקה בכריזה של אצטדיון בלומפילד לא ממש דמתה למה שמתנגן שם בדרך כלל. הפופ הקליל שמנוגן ביציעים כשיש משחקים של מכבי או הפועל - פינה את מקומו בקלות לקלאסיקות המזרחיות, ולשירים שמזוהים עם בית"ר - מ"בית"ר הדגל של המדינה" ועד הביצוע של דודו אהרון ל"ללב נכנסת" (עליי להודות - באנגר!).

וכאילו כדי להמחיש את התחושה הזאת, הגיע רגע בפתיחת המשחק שהמחיש את עוצמת האנומליה של הרגע הזה: רינת בר, רפרנס פופ מזרחי מהעשור הקודם, עלתה לדשא לבד, וביצעה באקפלה שני שירים. אחד מהם היה פופולרי במיוחד בקהל, והשני... השני היה פשוט "הפרח בגני" (לא שיר שלה בשום צורה), אותו היא ביצעה בעוצמות מוגזמות למיקרופון שלא תמיד עבד. אחר כך היא שרה את "התקווה", והכל היה הרבה פחות משעשע.

פנים, בלומפילד, קונטקסט.
כי בסוף, אנחנו חיים בתוך מציאות לא נורמלית. משוגעת, כאמור. וכל הדברים שנראים לך כמו הטקס הרגיל של משחק כדורגל - בולטים עכשיו מאי פעם. מהקריאות "מלחמה, מלחמה" שעפות באוויר (כשיש אשכרה מלחמה ברקע), הקול של עידן עמדי שבוקע מהרמקולים (אפילו על התפאורה של אוהדי בית"ר בתחילת המשחק הופיעה שורה שהוא כתב), ועד השירה של "התקווה" - שבקונטקסט המשונה של היום הזה, היתה כמעט מרגשת.

אבל כן, הכל זז הצידה. מתחילים לשחק.

פנים, בלומפילד, שריקת פתיחה.
ברק יצחקי הוא דמות אהובה מאוד על ידי הקהל של בית"ר. לא רק כי הוא שחקן עבר מאוד מזוהה, ולא רק כי הוא בעצמו מגלם את הנראטיב שהם רוצים לראות בבית"ר של היום - מועדון שקם מתקופת שפל, חזרה אל ימי התהילה. אלא כי, בעיקר, יצחקי נותן לקהל של בית"ר קבוצה בצלמו ובדמותו - מלאה בשחקנים מוכשרים וקצת פרובלמטיים, שלא מפסיקים להניע כדורגל ולייצר התקפות, קבוצה ש"משחקת כדורגל שמח", ומעל הכל - קבוצה שכל הזמן דוחפת קדימה.

רבות נאמר ונכתב על הדחיפות שמייצר הקהל הבית"רי. על ה"נווווווו" המפורסם, על מחוות הידיים שצועקות "קדימה" או "דיו" - גם כשהשחקן הוא בלם והכדור בכלל בתיבת החמש שלו. כשאתה כל כך טובל ומתרגל לבינוניות, בכל פעם שאתה רק נוגע בהצלחה - אתה רק רוצה ממנה יותר ויותר. ואחרי שנים שהמאוויים והתשוקות של אוהדי בית"ר נתקלו בקבוצות בינוניות, במאמנים קלולסים ובשחקנים שקובצו מכאן ומשם - סוף סוף יש להם קבוצה שמסוגלת לספק את זה. והציפיות, כמובן, בשמיים.

במובנים מסוימים, מול בית"ר יש שני שעוני חול שמתהפכים. מצד אחד עומד שעון החול של הליגה - נקודות, שערים, פלייאופים, אתם יודעים. ומצד שני - עומדות הציפיות ממנה. כי כאמור, השנה אין ולא צריכים להיות תירוצים - זאת לא העונה הראשונה של אברמוב, שבה הוא לקח אותה דקה לפני פתיחת העונה אחרי עיי החורבות שהשאיר משה חוגג; וזו גם לא העונה השנייה של אברמוב, שעמדה בסימן ההתפרקות המוחלטת של קבוצת הגביע. הפעם יש מאמן במקום, ומנהל מקצועי מסודר, וסגל שחקנים שהוא אולי לא שלם (ונדבר על זה) - אבל הוא בהחלט טוב. זה אמור להצליח - וזה בדיוק מה שמפחיד כל אוהד בית"ר, שעדיין חי בתודעה של "אכול ושתה כי מחר פירוק".

פנים, בלומפילד, מחצית.
לא צריך להיות מריר מדי כדי להבין שהשיפוץ שעבר על אצטדיון בלומפילד אולי הוסיף לו מקומות ישיבה - אבל גרע ממנו אותנטיות. טרם ההרחבה (שהיא למעשה הריסת בלומפילד ובנייתו מחדש באותו מיקום), היה בבלומפילד משהו "היכלי" אבל גם אינטימי. היה שם קהל שקרוב למגרש, אוהדים שישובים ביציעים קטנים וצפופים, ובעיקר אווירה של משחק כדורגל ראוי לשמו.

היום בלומפילד הוא מפלצת. קניון של כדורגל, שכיאה לקניון גם מארח תערוכה במחלקה נפרדת שלו. וכיאה לקניון שנבנה בתל אביב (וד"ש לדיזנגוף סנטר), גם שם אתה מהר מאוד יכול ללכת לאיבוד. בטח כשאתה במחצית וצריך ללכת לשירותים (קומה אחת למטה, הבנתי מאוחר יותר). אבל מה שצריך לחכות - יחכה להמשך.

פנים, בלומפילד, מחצית שנייה.
לצד הביקורת הלא קטנה שהוטחה ועוד תוטח בבית"ר (שהיא בעצם פרי הציפיות הגדולות שהיא עצמה העמידה), צריך להיות גם הגונים. בסופו של דבר, בית"ר ניצחה את המשחק הזה בצדק גמור. היא היתה הרבה יותר טובה ממ.ס. אשדוד בכל פרמטר שבו בוחנים כדורגל - החזקת כדור, בעיטות לשער, מצבים מסוכנים וגם איכות השערים שהיו יפהפיים בחלק הקדמי. בית"ר של יצחקי בהחלט הראתה למה היא נחשבת לאחת הקבוצות שהכי מצפים לראות השנה. אבל יחד עם זה, גם הבעיות שרירות וקיימות.

כי במחצית השנייה, לצד הנעת הכדור הפנטסטית קדימה - כל שער יותר יפה מהשני - התגלו גם החריקות בחלק ההגנתי. כמאמר השיר של שרון ליפשיץ, קשה לבית"ר בלי סורו. ירין לוי הוא כישרון אדיר, אבל הוא לא ממלא את האינטנסיביות והעוצמות שיש לקשר האחורי הבכיר. ובית"ר תצטרך למצוא לזה פתרונות, וכנראה גם עוד שחקן לחלק שמאחורי הקישור - ספציפית בלם זר. כי בלי היציבות שההגנה תספק, בית"ר עלולה ליפול מול יריבות שלא מקבלות כרטיס אדום בדקה ה-20. ואפילו מול אשדוד, היא כמעט ונפלה.

פנים, בלומפילד, סיום.
ומתוך כל הקרב בין הציפיות לאכזבה למציאות, ובין הניגודיות שבין מסירת זהב של דור מיכה לעוד איבוד כדור של... דור מיכה, כשהסתיים המשחק - בעיקר חשת אנחת רווחה. הקהל הבית"רי הסוער תמיד בעיקר הרגיש עייף מכל רכבת ההרים הרגשית הזאת. הוא בקושי חגג את הניצחון הראשון העונה. וזה אכן היה אמור להיות הרבה יותר קל - בתנאים שהוצבו בפני בית"ר, בדקה ה-20, במצב של 0:0.

אבל האם המפגש הזה שבין ציפיות למציאות, לא נועד לייצר אכזבה? האמת היא שבית"ר ירושלים היא קבוצת כדורגל מצוינת - יוצרת, חיה, התקפית ותוססת מאי פעם. אבל היא לא "המונסטרס" של ספייס ג'אם, והיא גם לא תיקח אליפות. את זה ברק יצחקי הבין מצוין - ולכן דיבר כל כך על "פרופורציות" בראיון שאחרי המשחק. השאלה היא האם שעון החול של הציפיות יבין את זה באותה הצורה.

חוץ, בלומפילד, לילה.
החיים בישראל מאז ה-7 באוקטובר הם אנומליה אחת מתמשכת. מצד אחד כולנו מנסים להתנהג רגיל - עובדים, מתפרנסים, רואים ריאליטי (כן, גם אתם) ו"נטפליקס", מקיימים את השגרה. ומצד שני, עמוק בפנים כולנו מבינים שזו השגרה הכי לא שגרתית שהיתה כאן אי פעם. שמתחת לפני הרצון שלנו להמשיך הלאה, יש מציאות די משוגעת - חטופים ומלחמה שמתנהלת לא רחוק מפה ואיומים שמרחפים עלינו כמו חרב דמוקלס.

ו-15 השעות של ה-25 באוגוסט 2024, יספרו את הסיפור כולו. כאלה שהתחילו בפחד מחורבן, ונגמרו בשירה מרוממת: "ללב נכנסת, התאהבתי בך, יהיה מה שיהיה, שתדעי בית"ר, אני אוהב אותך".

כנראה שבאמת רק אהבה תנצח.