ישחקו הנערים: הכדורגל משתנה מול עינינו

ההסבר לכך שמדובר בתופעה שהולכת להישאר איתנו ולא מגמה ספציפית, זו הכמות. בעונה החולפת היו שבע קבוצות פרמייר ליג בהן הגיל הממוצע היה מתחת ל-25.5, כולל צ'לסי בה הגיל הממוצע היה 23.7, בזמן שב-2017/18 לא היו בכלל קבוצות כאלה. שינוי מטאורי תוך שש שנים, ונראה שזה רק מתגבר. ההסבר ההגיוני טוען שמדובר בשיפור עצום ביכולת זיהוי הכישרונות ושהכסף של המועדונים בליגת הכדורגל הטובה בעולם הצליח לסייע להן להחתים כישרונות צעירים, והשחקנים הטובים ביותר שרדו.

הסבר אחר, ציני יותר ואולי מדויק יותר, הוא ההסבר הכלכלי. חוקי השכר בליגה הספרדית והרגולציה הפיננסית בפרמייר ליג (ה-PSR) הובילו לכך שקבוצות לא יכולות לחרוג בקלות מהחוקים בדומה לשנים קודמות, ובליגה האנגלית ראינו השנה הורדת נקודות של ממש לאברטון ונוטינגהאם פורסט. קבוצות כמו צ'לסי, אסטון וילה וניוקאסל העשירה נאלצו למכור שחקנים כדי לעמוד בחוקים האלה, גם כשהכיסים שלהן היו עמוקים מספיק.

ברגע שהרבה יותר קשה לקנות שחקנים, ושכל קנייה רעה יכולה לחסום את ההעברות האחרות, קבוצות יהמרו פחות ויעדיפו לתת צ'אנסים לשחקנים שמגיעים מבפנים או כאלה שתוך זמן קצר יהיו שווים יותר מהסכום בו הם נקנו בפועל. ברגע שקריסטל פאלאס, למשל, נותנת לשחקן כמו אדם וורטון בן ה-20 מהצ'מפיונשיפ דקות, היא יכולה להרוויח שחקן מבלי להשקיע סכום גדול. קבוצות אמנם לא יכולות לבזבז הרבה כסף, מה שמקפיא את שוק ההעברות, אבל הן יכולות לפתח שחקנים.

כמה זמן זה יחזיק?
השאלה הקשה היא ההשפעה על השחקנים. גם המוצלחים ביותר שהתחילו כבני נוער, גארת' בייל או וויין רוני, לא זכו לקריירה ארוכה במיוחד. בייל התמודד עם פציעות לכל אורך הקריירה ולא היה שחקן משמעותי לאחר יום הולדתו ה-31 והעונה בה הושאל לטוטנהאם. וויין רוני בן ה-33 שיחק ב-DC יונייטד, רחוק ממה שמסי או רונאלדו עשו בגילאים האלה. שניהם התמודדו עם ביקורת על המקצוענות שלהם, על הגישה לכדורגל והסתבכו בבעיות שונות.

כמות משחקי הכדורגל עולה משנה לשנה. שחקנים צעירים, כאלה שלא סיימו להתפתח, מקבלים כמות משוגעת של דקות. לאמין ימאל, בשנה בה השיג את תעודת הבגרות שלו, שיחק 3,850 דקות של כדורגל. מעל 64 שעות במשחקים רשמיים, לא כולל אימונים, טיסות וכל דבר אחר. יש רשימה ארוכה של שחקני ברצלונה שהתמודדו עם אותן פציעות, בראשן פדרי ששיחק כמות מגוחכת של משחקים בשנת הפריצה שלו ולא שב מאז להיות אותו שחקן או שחקן שמצליח להישאר תקופה ממושכת על הדשא.

בשנה הבאה כל קבוצה תשחק שני משחקים נוספים בליגת האלופות. תוסיפו לזה את ליגת האומות, הגדילה של המונדיאל, הגביעים השונים, מסעות הקידום ועוד וכמויות המשחקים רק גדלות משנה לשנה. חלק מהשחקנים הטובים בעולם, כמו רודרי, כבר הביעו התנגדות פומבית, אבל מדובר במעמסה גדולה מדי.

רפואת הספורט אמנם מתקדמת בקצב מסחרר, ופציעות שבעבר היו מסיימות קריירה היום מובילות לחזרה למגרשים בסופו של דבר, אך לא ברור האם היא מתקדמת בקצב מהיר מספיק יחד עם העלייה החדה בכמות המשחקים ובפעולות אותן שחקני כדורגל נדרשים לעשות על הדשא. ויניסיוס ורודריגו, החלוצים של ריאל בעונה החולפת, כיסו כמות שטח אסטרונומית בהשוואה לפיליפו אינאזגי או אנדריי שבצ'נקו.

התחום המשמעותי ביותר הוא אולי התחום בו ההתקדמות יותר מורכבת מציוד טכנולוגי כזה או אחר, רפואת הספורט הנפשית. שחקנים שמשחקים מגיל 16 או 17 רגילים להיות שנה אחרי שנה תחת אור הזרקורים ותחת מיליונים שמצפים שהם יבקיעו שלושער בכל פעם שהם עולים על כר הדשא. במקרה של בייל ושל ניימאר, שפרצו בגיל מאוד צעיר ועשו שנים יפות במי שהיו בזמנו שני המועדונים הגדולים בעולם, היה אפשר להרגיש בקלות מתי נמאס להם.

אותו גורל עלול להיות גם בעתידם של ימאל, מאיינו, ג'וד בלינגהאם (שעבר לדורטמונד בגיל 17 ושיחק מאז בליגת האלופות), ויניסיוס, רודריגו, הולאנד ועוד. שחיקה נפשית היא דבר שאסור לזלזל בו, בטח במקרה של מי שעלו לגדולה בגיל כל כך צעיר. יחד עם כל הבעיות השונות של כדורגלנים, כולל הגזענות המכוערת בה נתקל ויניסיוס ורלוונטית כמעט לכל המוזכרים בכתבה הזאת, יכול להיות שהקריירות המבטיחות האלה, גם אם יהיו מוצלחות, יהיו קצרות בהרבה ממה שאנחנו חושבים כרגע.