אתגר קרת: "ג'ורדן משעמם, ברקוביץ' מזכיר לי אותי"

רגע לפני האולימפיאדה, בניסיון להבין מה מושך אנשים לספורט, ובפרט לכדורגל, תפסתי לשיחה את הסופר חתן פרס ספיר אתגר קרת, שהוציא לאחרונה את קובץ הסיפורים השביעי שלו, אוטוקורקט. זאת הייתה הזדמנות טובה לדבר על היורו, מייקל ג'ורדן, ה-VAR, החיים עצמם וכל מה שביניהם.

אמרת בעבר שכדורגל הוא הספורט שהכי מזכיר לך את החיים. איך זה מתבטא? למה אתה אוהב כדורגל?
"כדורסל, למשל, הוא כמו שחמט. הטוב מנצח. תמיד קורה משהו. כדורגל הוא קצת כמו שש-בש, יש הרבה יותר אלמנטים אקראיים. לרוב זה משעמם, ואז אתה הולך לשירותים וקורה משהו. ככה זה בחיים. אני מתחבר לכדורגל דווקא בגלל שאין בו את האינטנסיביות והיעילות של ענפים אחרים, שמישהו תוקף או כל דבר אחר. אנשים על הדשא ואז מישהו מבקיע גול. יש בזה משהו שמעביר את התחושה שאומרת שאין שליטה מלאה. אני מאוד אוהב כדורגל".

"היה לי משבר ביורו האחרון. הוא היה טורניר טוב, אבל אחד הדברים שאני אוהב בכדורגל זה שיש לך זמן לחשוב. כשאתה רואה כדורגל ורובץ על הספה רצות מחשבות. מאז המלחמה המצב שבו אני בוהה במשחק וחושב כל מיני דברים מביא אותי למקומות מדכדכים, מייאשים. כדורגל אמור להיות המפלט, אבל יש בו מספיק 'כיסים' של זמן שמובילים לכך שאתה נזכר בדברים אחרים".

איך אתה מגדיר את חווית הצפייה שלך כאוהד כדורגל?
"אני באופן כמעט תמידי בעד האנדרדוג, זה משהו פנימי. בגמר היורו הייתי בעד ספרד, אבל רק בגלל שאנגליה בלתי נסבלת. היו משחקים טובים, אבל התקשתי לתמוך בנבחרת. הרגיש לי קל מדי. אנשים יכולים להיות אוהדי פורטוגל בגלל רונאלדו או אוהדי ארגנטינה בגלל מסי, אבל אני תמיד חיפשתי מישהו שהיה איתי בכיתה. אהבתי את דני אולמו כי הוא הזכיר מישהו שהיה איתי בצופים. ספורטאים שנראים כמו אלים הם ספורטאים שקשה להתחבר אליהם, תמיד נמשכתי לפיסחים".

"ספורט תמיד הזכיר לי כתם רורשאך. שאתה מסתכל עליו אתה רואה דברים אחרים, וכשהחיים גרועים אתה מזהה את זה גם בספורט. אם אתה מגיע מעולם של עוולה, אתה לוקח את זה גם לספורט. אם אתה מגיע מעולם של נדיבות, אתה תחשוב על זה שכל מסירה שמשאירה שחקן לבד היא דבר מבורך. יש משהו בדבר הזה, לכן זאת התקופה שבה אני רואה הכי פחות ספורט בחיי. לפני 15 שנה הייתי רואה משחקים מלאים מהליגה הארצית. היום קשה לי להתעמק בזה. כשאני רואה ענפי ספורט אני יכול לראות הדיפת כדור פטיש, למשל, אבל בגלל איש אחד שנראה לי מעניין. מצד שני אני יכול לראות גם את נבחרת ארצות הברית בכדורסל, אבל להשתעמם ממנה תוך חמש דקות".

"מתגעגע לריבים על פנדלים"
זאת גישה שמפוספסת בכדורגל ובסיקור כדורגל בעיני. יותר מעניינים האנשים מגיבורי העל. יש סיפור ספציפי שתפס אותך?
"כשאני צופה בכדורגל, אני לא מחפש את הסיפורים או כל דבר אחר. הסיפורים שהספורט מספר, לרוב, הם על צירים נורא מוגבלים ולרוב גם לא עלילתיים במיוחד. ילד קטן שהגיע מכפר וניצח או שופט קצר-רואי ששכח את עדשות המגע שלו. כשאתה משחק כדורגל, בגלל שאתה עסוק במשהו אחר, זה כמו לצלם מישהו לא מוכן ואז הוא יוצא טבעי. כשאתה רואה אנשים מתעצבנים, צועקים על שופט או כל דבר אחר, זה אחרת. זאת לא חוכמה עלילתית, אלא יכולת לחוות אנושיות. כשאתה רואה מישהו מבואס, אולי בגלל סרטן או לאחר הפסד בבורסה, בכדורגל זה אחרת. אנשים כועסים, שמחים, מיואשים. זה מזכיר רשת ביטחון בקרקס. אתה יודע שגם אם יפלו, זה זמני".

הכדורגל, לפעמים, כן חוצה את הגבול של החיים. בספרים האחרונים שלך דיברת על ההשתלבות של טכנולוגיה דיסטופית שמשבשת את תחומי החיים. לכן רציתי לשאול אותך, בהשראת אוטוקורקט, מה אתה חושב על ה-VAR?
"אני חושב שיש בספורט ובכלל בחיים מתח בין אותנטיות וחיים ברגע לבין להיות צודק או לדייק. אני, אישית, אוהב לחיות בעולם עמום ולא מוחלט. אני מעדיף את זה שהשופט שרק פנדל ובדרך הביתה מתווכחים אם היה או לא היה פנדל, אין תוצאה חד משמעית. טום ווייטס אמר פעם שיש דברים שאבדו מהעולם ולא יחזרו. פעם היית יושב עם חברים שלך בחדר והייתם מתווכחים על עובדה היסטורית. היום כבר אין את זה, כי תמיד עושים גוגל. ריב יכול להיות בילוי שלנו למשך עשור, היום כתוב בוויקיפדיה. אני מבין שזה לטובת הצדק והמשחק ההוגן, אבל זה קוטע את הקצב של המשחק. כאילו עוצרים את המשחק ומה שקורה זה במקום אחר, כשהשופט מריץ אחורה ושופט הווידאו אומר לו להביא את השלט. את זה אני לא רואה. אני יושב מחוץ לחדר ומחכה. אני בעד זה בשם הצדק, אבל נגד זה בשם ה'שואו'. באופן כללי מידע הופך לפחות ופחות חשוב. אנשים מקבלים את מה שהם רוצים לקבל".

זאת הבעיה ב-VAR. בסוף מגיעים לחוקים שכתבו בני אדם
"זאת חלק מהבעיה. אנשים רבים על נגיעת יד או לא. טכנולוגיה עוזרת לנו להגדיר דברים ברמה מולקולרית בגודל עצום, אבל ברמת ההבנה היא לא עוזרת לנו בכלום. יש כאן פער. המון מידע מצד אחד, אבל בסוף אנחנו לא יודעים מה באמת קורה, ולא רק בספורט. הפצצת האינפורמציה לא בהכרח עוזרת להסיק מסקנות. מארק קוקורייה עדיין קיבל בוז, והיו צריכים לשרוק אותו לשופט. הוא לא אשם. הצופה קיבל את כל הזוויות, מודדים את נפח הגוף. זה מתחבר לדעה שבאת איתה מהבית. יש גם מפורסמים שאוהבים ספורט. אתה יכול לראות במונדיאל אנשים בכירים, שרים או עורכי דין פליליים, שרואים את המשחק ונותנים את אותן דעות של הפרשנים. זה נותן לך הרגשה שדיבור על ספורט הוא מעט חרטא, מעין הדהוד של מה שקרה על הדשא".

"הפרשנות שאתה לרוב רואה מסתיימת בשפיץ של הנעל. כדורגלני עבר, בכל הערוצים, אומרים אותו דבר גם אחרי שנים. יש לך זיכרון מהם ואז כשהם באים לפרשן הם אומרים אותו דבר. המאמן לא פוגע, אז כדור פוגע למישהו בכתף ונכנס ומסבירים. זה מרגיש כאילו מפרשנים לפעמים הטלת מטבע, וזה נכון בעוד תחומים. לפעמים זה מרגיש כאילו אלה אנשים שמחכים בחדר המתנה לרופא וממליצים לך אם לכרות את הרגל או לא, פשוט כי הם יושבים מחוץ לדלת. זה שאדם ידע לבעוט מסובבת מ-40 מ' לא בהכרח הופך אותו לפרשן טוב".

"חרטו על האוטו של שמעון מזרחי בגלל פרומו שכתבתי"
בוא נדבר על העבודה שלך בערוץ הספורט, ככותב פרומואים
"התחלתי לעבוד בערוץ לפני שלושים שנה. אחד הדברים שרציתי להוכיח היה ניסיון לחרוג מקלישאת הספורט. המגיש האוהד לא צריך להיראות כמו שאתה חושב שנראה אוהד סטנדרטי. אני הפגשתי בין אייל אופנהיים למודי בר-און. אמרתי לאופנהיים שאוהד כדורגל לא צריך להיות איש העולם הגדול, אדם שלא שולט בהיסטוריה או מכיר מוזיקה קלאסית. מצד שני, לא צריך להיות קרש גם אם הוא שולט בכל הדברים האלה. אמרתי לו שכותב איתי בחמישייה הקאמרית בחור נחמד, אוהד הפועל חיפה. כך מודי התחיל בערוץ. אני הגעתי לערוץ ככותב פרומואים, לכדורגל ולכדורסל. כל הזמן רציתי לדחוק את מעטפת הפרומו הרגיל".

יש פרומו ספציפי שמלווה אותך עד היום?
"הפרומו המצולם הראשון שלי היה בסדרה בין גליל עליון של דורון שפר למכבי תל אביב, התשדיר הראשון שכתבתי אי פעם. ראו את דורון שפר ואחד השחקנים של מכבי ת"א לוחצים ידיים, והסלוגן היה 'הפעם האחרונה שהם לוחצים ידיים. פלייאוף 1992, מלחמה'. דיברו איתי מהערוץ, אמרו שאוהדים התפרעו ואז שחרטו על הרכב של מזרחי 'פלייאוף 1992 מלחמה', כי זה הסלוגן של ערוץ הספורט".

"זאת הייתה הפעם הראשונה שאני כותב, שאלו מה יקרה בפעם השלישית? אמרו שידברו איתי מחר, ואז קיבלתי פרחים ממנכ"ל הערוץ מיילן טנזר, כדורסלן בעצמו. התקשרתי אליו, והוא אמר ש'תמיד יש בלאגן, אבל תדע שאתה לא פרומואיסט. אתה משורר של פרסומות'. המשפט הזה נשאר אצלי. אחד הדברים שהכי אהבתי בפרומואים הוא הסיפורים הפחות מעניינים, לא של המשחקים הכי גדולים".

"אהבתי לעשות פרומואים למשחקי פרמייר ליג או למשחקים רגילים, לייצר סיפור שיהפוך אותם לחד פעמיים. לא לספר על זה שרונאלדו לא חזר למגרש בו לא היה מגיל 16. אני גדלתי על חוברות קומיקס של מארוול ו-DC, אז ניסיתי לשלב משהו ממהות גיבור העל של הדמויות בתוך הספורט. לקחתי דמויות כמו פול גאסקוין או דניס רודמן, בזמנו. אתה לא רוצה לכתוב מה שהם עושים על המגרש, אלא על המעטפת שלהם. פרומו שישאל 'אם גם היום הוא ינשך את הבלם'".

כן, בסגנון "התחתן עם עצמו. מה הוא יעשה עכשיו ליוטה?"
"דברים כאלה. אם שחקן רודף אחרי מאמנים, מה הוא יעשה למאמן הכי איטי בליגה? האם הוא ישיג אותו? להסתפק בסיפור שהוא לא הסיפור הרגיל, בתוך המעטפת של הסיפור עצמו. ספורט, בעצם, הוא צמצום של כל הדברים שאנחנו מכירים בחיים. הוא בעצם כמו עגבניות מיובשות. מוציאים את המיץ ואז נשארת המהות הזאת".

"בתקופה הזאת כתבתי פרומואים לערוץ הספורט וביקורות קולנוע על בי מוביס, יחד עם סיפורים שכתבתי כל הזמן. כתבתי על ז'אן קלוד ואן דאם, סטיבן סיגל, ופרומו למשחק של אריק קנטונה הרגישו לי כמו דברים דומים. חיפשתי את המיתולוגיה. אני חושב שיש משהו משותף. הסרטים האהובים עליי היו סרטי ספורט וסרטי כלא, כי בשניהם יש אותו מנגנון. בעולם יש המון רעש רקע, הסחות דעת. הטובים ביניהם הם סרטי ספורט בכלא, כמו The Longest Yard של אדם סנדלר. סרטים של מערכות בתוך מערכות. הרגשתי את זה גם מהילדות, עם בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".

"ספורט נוכח בכל סיפור וסיפור"
למרות זאת, אתה כמעט ולא כותב על ספורט או על בתי כלא
"אני חושב שלמדתי בשני המקרים איך לכתוב סיפור. אם אתה רואה מישהו מבצע פעולה, אתה לומד אותה. הרבה דברים במכונאות של כתיבת הסיפורים מתבטאת דווקא כשאתה רואה דברים שיכולים להיות מאוד גסים וישירים. הגעתי מבית של ניצולי שואה שדיברו שבע שפות, קראתי את דוסטוייבסקי וטולסטוי, אבל מצאתי את הסיפור בילדים שהולכים מכות במגרש למטה. אני חושב שספורט תמיד נוכח, בכל סיפור וסיפור".

אחת הדמויות המרכזיות באחד הסיפורים באוטוקורקט הוא כלב בשם סמדג'ה, למשל
"אחד הדברים הכי טראגיים שקרו לי בחיים. רציתי לכתוב סיפור על ילדים שמתייחסים למוות של הכלב שלהם כאילו מת בן אדם".

היה לך סיפור דומה באחד הקבצים המוקדמים יותר
"כן. אני מרגיש שיש לי סיפורים שהם אותו סיפור אבל בזווית אחרת. כשכתבתי את הסיפור הזה, ברמה הטכנית, אמרתי שאני רוצה שלכלב יהיה שם והוא יחשוב על שם של בן אדם. רציתי שהוא יסתכל על בן אדם ויגיד שהוא מזכיר לו את הכלב, ואז ראיתי אימונים של נבחרת הג'ודו. מקצוע הג'ודוקא הזכיר לי כלב מתגלגל בגלל התזוזות. בהתחלה חשבתי לקרוא לו ארד, שם שכולם יכירו, אבל ארד הוא הרבה מאוד דברים אחרים. לכן הלכתי על סמדג'ה. כולם יודעים מי זה".

ואז זה קיבל משמעות אחרת לגמרי
"הספר יצא. באחד האירועים הראשונים הגיעה מישהי ואמרה שבעלה היה בצוות של עומר סמדג'ה, והוא נהרג לידו. היא תהתה מדוע קראתי לו ככה. היא הבינה שהסיפור נכתב לפני, אבל תהתה אם מדובר במשהו מעבר לאקראיות. ברור שאין. היה בזה משהו מטלטל מאוד. בתור סופר אני רוצה לכתוב סיפור על גאולה שמחכה ותפתיע את כולם, אבל אני לא מוצא משהו כזה במציאות".

הסיפורים שלך כן אופטימיים. הסיפור האהוב עליי שלך הוא 'לכלוך', בו הדובר מתלבט אם להתאבד או לפתוח מכבסה
"הכתיבה נותנת לך אפשרות לראות את עצמך מבפנים, דילמה שאתה חווה מבפנים כלפי חוץ. גם אם שחקנים יכתבו על דף מה שקרה על המגרש, זה יתן פרספקטיבה שונה. קרה שכתבתי על דברים בחיי ואז הגעתי למסקנה אחרת, הכל יתחבר. אתה לא חווה דברים בהכרח כשחקן, אלא כמספר. ההבדל בין לשרוד פגישה מסוימת ולספר מה קרה בה. אם נעשה פרומו למשחק, למשל, אז הסיפור על כך שקבוצה הפסידה ארבע פעמים ותודח הוא דבר אחד. אם אצטרך לספר, אגיד שהחלוץ שלה בוכה כמעט בכל משחק, לרוב בהתחלה. אני בטוח שאם נשאר הוא יבכה בסיום, השאלה היא מתי. אתה מספר סיפור אחר, ממרכז כובד אחר. זה מאיר נקודות עיוורות שהיו קיימות בעולם".

אחד הסיפורים שאהבתי באוטוקורקט היה 'מחול מודרני', ניסיון שלך לכתוב דרך תיאור תנועה של מנכ"ל דמיוני. כשקראתי אותו חשבתי על רובין ואן פרסי
"לפעמים מתארים שחקן כפעולה פונקציונלית, שחקן שמנסה לסגור קו או לעבור מגן. ספורט יכול להיות דבר מצומצם, או מצע שאתה מרכיב עליו הרבה מאוד דברים. אפשר להגיד ששחקן עצבני, מזיע או כל דבר אחר, אבל ברגע שאתה עושה את זה אתה לוקח את החוויה הזאת ומרחיב אותה ואת התנועה לעולם. צריך להכניס גול, אבל הוא מפליץ כל הזמן. מה הוא אכל?".

לפעמים זה משתלב. באולימפיאדה האחרונה מועמדת לזהב בקרב חמש מודרני לא זכתה כי הסוס שהיא קיבלה שרירותית סירב לרכב
"כן. יש סיפורים שבהם יש גיבור על מאוד חזק ואויב חלש, זה קצת כמו מה שקרה במונדיאל 2022. כל העולם, וקצת גם השופטים, רצו שמסי יזכה במונדיאל האחרון. בסוף זה קרה. סיפור עם עלילה כולל את הגיבור בשבי, קורה משהו לא צפוי. היכולת שלי להתחבר לספורט היא התחושה שאני מצליח לספר משהו שמעניין אותי. אחד הסיפורים שאני זוכר מהאולימפיאדה הוא סיפור של נייק בקרב 10, בו הם מימנו את שני הפייבוריטים לזהב. שניהם קיבלו את החסות של נייק. שניהם הפסידו, אבל זה שזכה היה ספורטאי ממזרח אירופה שרץ, הוריד חולצה והראה קעקוע של נייק שהוא עשה בחינם. הוא לא היה פרזנטור".

וואו
"אם הייתי קופירייטר של נייק, הייתי כותב את זה בדיוק ככה. אנשים טוענים שאפשר להנדס ולשלוט בעולם, אבל הספורט מפתיע. רוח הניצחון והנייק יגיעו ממקום שלא ציפיתם. יש משהו בסיפור הזה שמעניין אותי יותר מזה שמישהו קיצץ שתי מאיות שנייה משיא העולם הקודם ב-100 מ'. הסיפור הזה נע בצירים שלא ציפית להם, כמו עלילה. דמות משנית מתגלה כראשית, מישהו מגלה שהוא עושה משהו שהוא לא היה יכול לעשות. זה תמיד מה שהגניב אותי. יש משהו כמעט מעייף בזה שמישהו טוב מאוד במשהו ואז מנצח. תמיד הרגיש כאילו זה משרת צורך של אנשים, אבל זה כמו להסתכל מהחלון ולראות שמגדלי עזריאלי עדיין שם. יש אגדות שלא נגמרות, ואנשים רוצים שהן לא יגמרו".

"סיפור החיים של מייקל ג'ורדן משעמם"
זה מזכיר לי ספרות ילדים. אנשים רוצים אסקפיזם קצת יותר 'רך', של עולם שבו מסי וגביע העולם חיים באושר ועושר
"ברמת הסיפור, ולא ברמת הספורט, אני חושב שיש הבדל. לא מקרי שפול גאסקוין, אריק קאנטונה או דניס רודמן מרתקים אותנו וזכירים גם יותר משחקנים שהיו גדולים יותר באותה תקופה. אני חושב שסיפור החיים של מייקל ג'ורדן נורא משעמם. כתבתי לליברסיון הצרפתי לאחר גמר גביע העולם ב-2006, עם הנגיחה של זידאן. כתבתי שאני מתנגד לאלימות ושזה לא ספורטיבי".

אבל
"יש נקודה בזמן שבה אנחנו מתבלבלים וחושבים שהכישרון הספורטיבי שייך לנו, בגלל שהוא מציית לחוקי הכדורגל. הוא יורד להגנה, עולה להתקפה, נותן את הנשמה, עובד בשבילנו. פתאום מגיע רגע היסטורי ואומר שזה המפגש. אני הסבל של הכישרון. כמו סבל שיביא לך את המקרר, אבל אם לא בא לי, אצא להפסקת סיגריה ואם מפריע לך, תתקשר לבוס שלי. במקום מסוים, גם כשזה היה במשחק הפרישה של זידאן. זה לא מחזק את רוח הספורט, אבל זה מראה שחוקי הכדורגל לא שולטים ברצון של בן אדם עצבני. זה אומר משהו בעד האנושיות".

בוא נחזור למייקל ג'ורדן
"זה שהייתה שביתה והוא הלך לשחק בייסבול ב-1994 היה הטוויסט העלילתי, אבל יש משהו בטוויסט הזה שלא ממש סוחב. אם הוא היה הולך לשחק בייסבול, בינוני בבייסבול ואז היה מרביץ למאמן היריב והיה עובר ל-WWF זה היה סיפור מעניין. הוא טוב במשהו, עושה משהו אחר, לא מצליח בו וחוזר למשהו הראשוני ואז קונה קבוצה והולך לנטפליקס. זה כאילו מנכ"ל מקדונלדס ניסה להכנס לחברת סייבר, נכשל וחזר למקדונלדס. זה לא סיפור מעניין".

מי הספורטאי שהכי מרגיש לך כמו דמות שלך? הספורטאי שהכי הזדהת איתו אי פעם?
"אם יש ספורטאי שהוא אני, אבל אם יש ספורטאי שמזכיר לי משהו אצלי הוא אייל ברקוביץ'. כתבתי את זה כשהוא היה על המגרש. תמיד הזדהתי איתו כי הוא יכול לראות כמה מהלכים קדימה על המגרש, אבל לא בהכרח מחוצה לו. יש לו תבונה, אבל בחיים הוא לא הבין מהלך אחד אחורה. הוא עשה פעם אחת תנועה מגונה לקהל הכי חם באירופה והתנצל. הוא אמר שהתנועה הוצאה מהקשרה. בחצי שלו הוא יודע שהוא יתן תנועה אלכסונית ויפתיע את הבלם, אבל לא היה מסוגל להבין מה ההשלכות של זה. הפער בין ההתנהלות שלו על המגרש לזאת מחוצה לו היה עצום. זה מזכיר לי את עצמי, לא ברמת הקריירה אבל כן ברמת האישיות. ברמה של קליטת ניואנסים".