דווקא עכשיו: סאותגייט הבריא את אנגליה

היום לנבחרת אנגליה יש קונטנדר לגיטימי ביותר לכדור הזהב, ג'וד בלינגהאם, והוא רק בן 20. יש לה את פיל פודן, שהיה שחקן העונה באנגליה ולא מפסיק להבריק במנצ'סטר סיטי (אלופת אירופה, עד ממש לא מזמן - ומועמדת לגיטימית לקחת את הגביע בשנה הבאה). יש לה את הארי קיין - שכן, אני כבר רואה את הלגלוגים וההקנטות, אבל הוא עדיין אחד מטובי החלוצים האנגלים בהיסטוריה. בכל פרמטר. כלומר, בניגוד לאותה הזיה משיחית שלא תאמה את המציאות בעבר, הפעם אנגליה באמת היתה יכולה, הגיעה הכי קרוב וחטפה שער מתסכל בדקה ה-87.

וכמובן שבאומת כדורגל סוערת ויצרית כמו אנגליה (חלק מהחן, לפחות בעיניי) - מיד יופנו החיצים ויתחיל שיח ההאשמות, באופן טבעי, כלפי המאמן גארת' סאות'גייט. ומי שקרא אותי מאז תחילת היורו, ראה בהחלט ביקורת גם עליו: על השמרנות המוגזמת, חוסר היכולת להשתנות - ושימוש החסר בשחקנים שלא הפסיקו להוכיח את עצמם (מי אמר קול פאלמר?), ובכל זאת - דווקא כשסאות'גייט עומד בעין הסערה, והשנאה אליו עוברת כל גבול, צריך להסתכל על התקופה שלו בעין קצת יותר מפוכחת.

סאות'גייט הגיע לנבחרת האנגלית שהיתה שבורה ומרוסקת. ביורו 2016, תחת רוי הודג'סון, היא הודחה בשמינית הגמר על ידי נבחרת איסלנד. ואם אתם חושבים שהכדורגל של אנגליה היום חסר השראה, לכו אל קלטת אותו משחק בניס. לדעתי עד היום משתמשים בו כדי לענות אסירים בטחוניים. הודג'סון היה איש חביב מאוד, אבל לא ממש מאמן שיכול לסחוב את הנבחרת האנגלית על הגב. ואם המותג של נבחרת אנגליה עוד נראה איכשהו יציב, הגיעה גם פרשת סאם אלרדייס - שהיה אמור להיות מאמן הנבחרת, והודח אחרי משחק אחד - והפילה אותו סופית.

משם, סאות'גייט - שהתחיל בתור מינוי זמני - התחיל לעבוד. הוא ניקה מהנבחרת האנגלית כמה "פרות קדושות", בראשן ויין רוני, ומעל הכל נתן את הבמה לשורה של שחקנים אנגלים צעירים. כבר במונדיאל 2018, הוא הגיע עם אנגליה לחצי הגמר. ביורו 2021 הוא הפסיד בגמר בפנדלים. במונדיאל האחרון, אנגליה הודחה ע"י צרפת ברבע הגמר - ושוב גמר, והפסד כואב, בטורניר הנוכחי. אני בהחלט רואה את הלגלוג שלכם, ועדיין מתעקש להזכיר: לפני שמונה שנים בדיוק, היתה באנגליה נבחרת שלא ידעה לנצח. היום, גם אם זה לא קורה בדרך האסתטית ביותר, המציאות שונה.

גארת' סאות'גייט, על אף מגרעותיו הרבות, בנה לאנגליה - שלב אחר שלב, עמוד שדרה של מנצחים; משהו שלא היה לה המון שנים (בטח לא בעשור שקדם אליו). וכן, בהרבה מקרים זה בא על חשבון היכולת. אבל בסופו של דבר, לצד הציפייה לכדורגל סוחף, חשוב לזכור שהמטרה של קבוצה היא קודם כל לנצח. ואנגליה ניצחה - גם משחקים אבודים, גם משחקים חסרי אופק - פשוט כי היא הצליחה לעמוד בפרץ ולתת למזל להיכנס.

אבל בכדורגל, כידוע, אין משמעות לתהליכים, ואף אחד לא מסתכל על גרף העלייה. באומת הכדורגל האנגלית, שתמיד ראתה בעצמה מועמדת לזכייה (גם כשזה היה ממש, אבל ממש, לא מבוסס) - התוצאות יקרבוך והתוצאות ירחיקוך. ומאוד יכול להיות שאחרי היורו הזה, ואחרי הגמר הלא טוב שעבר על אנגליה - יהיו כאלה שינסו לחשוב על הכל מחדש. אולי, על משקל מכבי חיפה, סאות'גייט היה ה"מרקו בלבול" - מי שהבריא את הנבחרת, כדי שיבוא מאמן אחר ויהפוך אותה גם לכזו שזוכה בתארים.

אבל אם זה הסוף של עידן סאות'גייט בנבחרת אנגליה, ועל אף הבאסה שהיתה גם לי כאוהד - לפחות בטור הזה, תרשו לי לזכור גם את הטוב. לזכור נבחרת שחיברה מחדש את אנגליה אליה, שהרימה מחדש את קרנה של הנבחרת, שחיברה את השחקנים (שהם מראשוני המשבחים את המאמן, על אף כל המלעיזים). גארת' סאות'גייט הוא אולי לא מאמן כדורגל גדול, אבל הוא כן היה האיש הנכון כדי להחזיר את אנגליה למעמד של נבחרת חזקה. ובהתחשב בנקודת ההתחלה שלו, זה לא מעט.

יש הרבה סיבות להתבאס על סאות'גייט. מעל הכל, בשל הפער הכמעט בלתי נתפס בין מה שאנגליה יכולה להיות - לבין מה שהיא בפועל. אבל נדמה לי שבעוד עשור, כשהדור הזה באמת יגיע לפרקו ויביא את הגביע הנכסף ההוא הביתה - יסתכלו אחורה על התקופה של המאמן האנגלי זעוף המבט, ויזכרו אותה קצת יותר לטובה מאשר עכשיו.

ולכן, לפחות בטור הקטנצ'יק הזה, החלטתי לא להסתכל אחורה בזעם.

לפחות לא היום.