יש משמעות לדרך? השאלה שעולה מיורו 2024
20 שנה לאחר הזכייה של יוון ביורו בפורטוגל וההשוואה המתבקשת ליכולת המאכזבת של צרפת ואנגליה בקמפיין הנוכחי בגרמניה. האם יש משמעות לכדורגל יפה?
בימים אלו, בזמן שאנחנו נהנים מהיורו שמתקיים בגרמניה, אנחנו גם מציינים 20 שנה לאחד הניסים הספורטיביים הגדולים ביותר בעת המודרנית, ובוודאי תואר הנבחרות המפתיע ביותר בכל הזמנים. הזכייה הבלתי מוסברת וכמעט בלתי מובנת עד היום של נבחרת יוון באליפות אירופה שהתקיימה בפורטוגל.
לקהל הקוראים הצעיר שלא בדיוק זוכר את אותו אירוע, נסביר שזכייה של היוונים בתואר הייתה חריגה ומפתיעה, בדיוק כפי שאתם מתארים שהיא תהיה היום. היא התרחשה רגע לפני שיוון נקלעה למשבר כלכלי שריסק את המדינה, והיווה בוודאי נקודת שיא ספורטיבית ליוונים ולכל מי שאוהב וחולם על סיפורי סינדרלה, אבל גם מכת מוות כמעט לכדורגל היפה והאטרקטיבי. תגובה הנגד לא מיהרה להגיע, עם מונדיאל 2006 שנערך כמעט שנתיים לאחר מכן, והיה מהאטרקטיביים ביותר שזכורים.
ומדוע אנחנו נזכרים בזכייה של יוון, פרט לציון התאריך ההיסטורי? כי הזכייה הזאת, תחת ניצוחו של אוטו רהאגל, אנחנו, כאוהדי כדורגל, נאלצנו להתמודד עם השאלה - האם זכייה בתואר מצדיקה הכל? כי בסופו של דבר, הכדורגל של יוון תחת המאמן הגרמני היה טקטי להחריד, ציני לעיתים, אבל עם משמעת מושלמת של הסגל, ושחקנים שהצליחו לתסכל פעם אחר פעם את הכשרונות הכי גדולים בעולם. בשלבי הנוקאאוט, יוון ניצחה שלוש פעמים 0:1 את צרפת, צ'כיה והמארחת פורטוגל הגמר, כאשר הדמעות של כריסטיאנו רונאלדו בסיום הפכו לאחת התמונות הכי מוכרות בקריירה שלו. הזכייה של יוון הייתה מכוערת, אבל במקביל גם יפה. מין דיסוננס כזה שהצליח להתקיים באופן נדיר וחריג.
אז איך זה קשור ליורו הנוכחי? ובכן, כשאנחנו מגיעים לשלב שמונה האחרונות, אי אפשר שלא להגיד שיש לנו אכזבה מסוימת מהרמה, בטח של שתיים מהנבחרות שהוצגו כפייבוריטיות הגדולות - אנגליה וצרפת. הן עדיין נמצאות בטורניר, ואולי אפילו יצליחו ללכת עד הסוף (למרות שכרגע זה נראה קצת קלוש, בטח במקרה האנגלי), אבל הכדורגל שלהן, ובמיוחד זה של גארת' סאות'גייט, הוא כאב אחד גדול לעיניים. כמעט בלתי ניתן לצפייה. האם זה מה שאנחנו רוצים לראות מנבחרות עם סגל בו משחקים הכוכבים הגדולים ביותר בעולם, גם אם זה יוביל בסופו של דבר לזכייה?
עבורי, התשובה היא חד משמעית לא, ואנחנו רואים את זה גם בתגובות של הקהל המקומי, שאוהד את אותן נבחרות. דידייה דשאן עוד זכה לחסד בעיקר בזכות הישגי עבר, אבל גארת' סאותג'ייט הפך לדמות מושמצת בקרב הקהל האנגלי, רוברטו מרטינס זוכה לביקורות גדולות בפורטוגל, והקהל הבלגי שרק בוז לנבחרת שלהם גם אחרי שהבטיחו את העליה לשמינית, בה הודחו כזכור על ידי צרפת, בעוד משחק שלא נזכור ממנו שום דבר. וזה היה משחק, להזכירכם, בין שתיים מהנבחרות הכי אטרקטיביות בטורניר על הנייר.
וזה לא רק שאותן נבחרות משופעות הכוכבים לא משחקות כדורגל טוב כי הן עייפות, או מנסות ולא מצליחות. במקרה של אנגליה וצרפת, פשוט מורגש שמדובר בכדורגל ציני, שבלוני, לא מאומן, ללא שיטה או דרך. אצל הצרפתים, כמות הכישרון העצומה הספיקה עד כה ואולי תספיק אפילו בהמשך. אצל אנגליה, רגע קסם אחד חריג של ג'וד בלינגהאם הציל אותם נגד סלובקיה מביזיון שהיה נכנס לספרי ההיסטוריה, אבל לנו, ובעיקר לקהל של אותן נבחרות, פשוט מגיע יותר והוא דורש יותר ורוצה יותר.
את הכדורגל האטרקטיבי קיבלנו בטורניר הזה דווקא מנבחרות כמו אוסטריה וגאורגיה, ובוודאי גרמניה וספרד, שנראות כמו הנבחרות הטובות ביותר בטורניר בשלב הזה, ולצערנו ניפרד מאחת מהן כבר ברבע הגמר. כשאנחנו נכנסים לשלב שמונה האחרונות, אנחנו מבקשים - תשחקו, תשתחררו, תתנו לנו להנות. לנבחרת יוון "מותר" לשחק בצורה כזאת, כי זאת הדרך היחידה שלהם לעשות את הבלתי נתפס, אבל כשאתה מחזיק באמתחתך את הסגלים החזקים ביותר בעולם, התואר, למרות הכל, הוא לא חזות הכל.