ליאור ברקוביץ': "למאמנים אין מושג, וכל השחקנים צבועים"

ליאור ברקוביץ' היה צריך לטפס על האולימפוס כדי לעמוד בציפיות שנתלו בבן של אחד הכוכבים הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי בכל הזמנים, ואולי הגדול מכולם - אייל ברקוביץ'. עם הכדור זה לא צלח והוא פרש בגיל 26, אבל על פי חדות הפוסטים שלו ברשתות החברתיות, ברקו הצעיר לא נופל בלשונו החדה מזו של אביו. היו לנו כמה שאלות אליו, אבל ברקוביץ' כמו ברקוביץ', לא צריך אותן כדי להגיד מה הוא חושב.

"הכדורגל שלנו לא מתקדם לשום מקום בגלל שיש מאמנים שאין להם מושג בכדורגל ובחינוך", הוא פתח בסערה, "מה שמלמדים אותנו מגיל קטן זה רק לנצח, ואז מגיעים לבוגרים, ואתה רק מפסיד כי לא למדת בסוף לשחק כדורגל, ורק אם יש לך מזל אתה מגיע לבוגרים. הרוב פורשים בגיל צעיר יותר. לא זכור לי מאמן אחד טוב בחיים שלי, אפילו שהקריירה שלי הייתה קצרה מאוד. אבל אני יכול להחמיא לשרון מימר, אפילו שהוא לא נתן לי לשחק. הוא מבין בכדורגל, וכמו שאנחנו רואים את מה שהוא עשה העונה, לדעתי היה צריך להיבחר למאמן העונה".

כשהתבקש לציין שחקן שהיה יכול להיות כוכב, מציין ברקוביץ' הצעיר שם מפתיע: "ירדן כהן הקשר. הוא כוכב כדורגל שאוהב 'כדורגל', ולא חרטות. בא לשחק. אבל עוד פעם, צריך מזל וצריך ליפול על מאמנים שמאמינים בך. אני וירדן שיחקנו שנה בהפועל פתח תקווה. אני הייתי המחליף שלו. באופן קבוע ידעתי שהוא מתעייף בדקה ה-70 ואני מחליף אותו. היינו חברים מאוד טובים".

"אבל זהו בכדורגל", הוא ממשיך, "עכשיו אין לי כלום עם אף שחקן. כולם צבועים, וזה בסדר. רק ככה מצליחים וזו הסיבה שלא הצלחתי. אה, ואולי גם בגלל השם. גדול מידי עליי. אין אימון או משחק שלא היו משווים אותי לאבא, אבל לא מבינים שאבא ישר רק אחד. הוא הכי גדול בהיסטוריה, וכמובן שגם זהבי, בניון, עטר ברמה שלו וזהו. כרגע אף אחד לא מתקרב. היחיד הוא מנור, אבל לצערנו הוא פצוע".

ברקוביץ' זוכר לטובה גם את גילי ורמוט, שהיה בבוגרים של הפועל חיפה כשהוא היה בנוער: "הוא חד משמעית השחקן הכי גדול שהייתי לצידו. לא יצא לי לשחק איתו, אבל התאמנתי איתו במשך שנה כשעליתי מהנוער של הפועל חיפה. הוא השחקן שהכי מזכיר לי את אבא. באמת חוויה לעיניים".

ברקוביץ' הצעיר, כפי שהבנתם, לא בוחל במילים, וכמי שפרש והרחיק את עצמו מהכדורגל, הוא לא שומר בבטן וזוכר את האירועים שהובילו אותו לפרישה מוקדמת. "משחק נגד בית"ר ירושלים בבית וגן", הוא מתאר, "התוצאה 2:2 במחצית, ואז אני נכנס, שנה ראשונה בנוער. אני מבשל גול למקסים פלקושצ׳נקו ומשנה את המשחק לטובה. מנצחים 2:4, ניצחון גדול. המאמן מנשק ומחבק אותי ושולח לאבא שלי הודעה: 'תודה שהבאת את הבן שלך להפועל. כוכב גדול'. מאז לא הייתי בסגל במשך חודש".

גם בהפועל פ"ת לא רווה ברקוביץ' נחת, וסימן אשם אחד: "לדעתי הייתי יכול להיות סמל בהפועל פ"ת. אבל הבעיה שנפלתי על 'מאמן' (זו מילה גדולה), שפחות אוהב ומבין בכדורגל. אבל הוא עלה ליגה, אז מי אני שאדבר. הפועל פ"ת היתה בית חם בשבילי. עד היום אני בקשר עם אוהדים וכו'. ראיתי את עצמי שם להמון שנים. חבל שזה נגמר ככה ולא הספקתי לחוות אותם. אבל זה לא הסוף. אני אבוא לעודד אותם בשנה הבאה ומקווה שיעלו בחזרה לליגת העל".

את המילה האחרונה שומר ברקוביץ' לאחד משני המועדונים הגדולים בישראל. וגם פה, יש לו מה להגיד. "החלום שלי בכדורגל היה לשחק במכבי חיפה, אבל הם הרסו לי אותו. בשנה הראשונה בנוער הגעתי למכבי חיפה. הייתי איתם בכל טרום העונה, משחקי אימון והכל. הייתי נהדר. בלילה שלפני ההמראה למחנה האימונים בארה"ב הכנתי תיק והכל, ופתאום קיבלתי שיחה מהעוזר מאמן של הנוער שהוחלט שאני לא טס. אני אזכור את היום הזה לכל החיים".