מילים יפות: הספקות סביב עופר ינאי

באוגוסט הקרוב תמלא שנה בדיוק לרגע ששינה את ההיסטוריה של הפועל תל אביב. ב-11 באוגוסט, 2023, אישרו האוהדים את המתווה שאפשר לעופר ינאי להיות בעלי הקבוצה. איש העסקים, שאז היה סימן שאלה, עבר לא מעט בשנה הזאת - כולל משברים מחוץ למגרש ועל המגרש, פיטורי מאמן, וסדרה אמוציונלית וסוערת במיוחד מול היריבה הגדולה מכבי תל אביב.

ועכשיו, שנה אחרי ובעקבות שורה של ראיונות בכלי התקשורת, נדמה לי שאפשר לתת סימנים בסיפור ובהתנהלות של ינאי. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו - וזה את האמביציה. איש העסקים הגיע להפועל ת"א חדור בתחושת אמונה, וברצון לא להיות שטיק חולף - אלא באמת לשנות סדרי עולם בכדורסל ובספורט הישראלי. הוא מגיע למקום הזה עם בסיס יציב, לא רק של כסף, אלא גם של רצון - והוא מספיק חזק כלכלית ואינטיליגנטית כדי להוביל שינוי שכזה.

נכון ליוני 2024, אין איש מעניין ומשמעותי יותר בהתנהלות הספורטיבית בישראל כמו ינאי - ועל זה בהחלט מגיע לו קרדיט מסוים. הוא עורר עניין בכדורסל המקומי, הוא הזריק מחדש אנרגיות סביב הפועל, ו-17 שנה מאז הקמת הפועל אוסישקין בליגה ב' - החזיר אותה להיות יריבה שוות כוחות למכבי. זה לא מובן מאליו.

ובכל זאת, מי שמתבונן קצת על ההיסטוריה של הספורט הישראלי - מכיר שורה של אנשים לא פחות אמביציוזיים מינאי, שניסו לשנות סדרי עולם. בין אם אלה היו ארקדי גאידמק בבית"ר, אורי אלון בהפועל ירושלים כדורסל, ואפילו הפועל תל אביב בכדורסל עצמה כבר עברה את עידן ולדימיר גוסינסקי - שבנה את אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון, אבל העסק התפרק בתום עונה אחת. המשותף לכולם הוא זהה - כולם הצליחו בטווח הקצר, אבל לא באמת הצליחו לייצר משהו לטווח הארוך.

וכמובן שהסיפורים שונים באלף אלפי הבדלות. חשוב להדגיש: העסקים של ינאי, ינאי עצמו והדרך שלו לפסגה הכלכלית הם לגיטימיים, נקיים, מעוררי השראה חיובית ואין בהם שום רבב, ועדיין, אחרי שהספורט המקומי עבר כ"כ הרבה נדבנים שבאו במהירות, דיברו גבוה והתפוגגו - הדבר המתחייב הוא להיות קצת ציני. לשמור על סוג של ריחוק מהסיטואציה, לא להקשר ולתהות האם באמת זה אמיתי והוא כאן כדי להשאר לטווח ארוך - או שמא מדובר באשליה חולפת, והוא יעזוב את הספורט מהר.

הספק הראשון שעולה בעיני לגבי ינאי נוגע לרטוריקה - הבעלים של הפועל ת"א מכוון גבוה. מאוד גבוה. בשורה של הצהרות הוא כבר הספיק להבטיח שהפועל ת"א תיקח אליפות, תהיה ביורוליג, תזכה ביורוליג (!) - וכולנו זוכרים את התמונה שלו מצלם את הפרקט בפיינל פור בברלין, תחת הכיתובית ש"תוך חמש שנים אנחנו שם". כל זה, לקבוצה שהודחה השנה ברבע גמר היורוקאפ, שמשחקת - נכון לעכשיו - באולם של 3,500 מקומות ישיבה, ו - כן, ידעתם שאני אגיע לזה - לא זכתה באליפות המדינה כבר 55 שנה.

ובסוף, יש בזה גם היגיון: כשאתה מגיע למועדון שכל כך רגיל להפסיד בקרב על תארים, חלק מהשינוי מגיע גם בהצבת מטרות גבוהות. המנטליות של הפועל, שהוגדרה היטב על ידי גאונים כמו עלי מוהר ז"ל, היתה סוג של הסתפקות במועט. אותו "נפרק אותם 0:1 קטן", הלוזריות, "הפועל שוב הפסידה". אותה מחשבה ש"נועדנו לסבול". ולפעמים, דרך מילים אפשר לשנות DNA - ההתחלה של השינוי היא בלהגדיר את הפועל כמי שמסתכלת "בלבן של העיניים" למכבי, שלא מפחדת ממנה ומוכנה לתת לה פייט ישיר בקרב על הכתר. בהקשר הזה, ההחתמה של ג'ונתן מוטלי השבוע היא הרבה יותר מחיזוק לקו הקדמי - היא הצהרה.

ואחרי שאמרתי את כל זה, יש משהו שאפתני מדי לטעמי ברטוריקה שמציב ינאי. הוא מוכר להפועל ת"א ריזורט על המאדים, כשהחללית עדיין בבנייה. הון בהחלט יש לו, ואת הרצון גם - אבל מכאן ועד פיינל פור יורוליג תוך חמש שנים, בהחלט יש מרחק (ולא כל המכשולים הם ספורטיביים בלבד). וכשמסתכלים על ההתנהלות והשפה של ינאי, אי אפשר שלא לתהות אם הוא רץ מהר מדי - במה שעלול להיגמר בנחיתה כואבת. לפעמים, דווקא עבודה שקטה ויסודית, רחוקה מהזרקורים - יכולה להשתלם יותר מהדרך הראוותנית והסנסציונית שבה ינאי מתנסח, מצייץ ומתראיין.

הספק השני מגיע מכל מה שקשור לשאלה שמרחפת באוויר - והיא שאלת הכניסה לפוליטיקה. בראיון שהוא ערך השבוע לנדב פרי בפודקאסט (המצוין) שלו, ינאי לא התייחס ישירות. הוא דיבר על הצורך במנהיגות חדשה, שתבוא מעולם העסקים (קריצה קריצה), וש"לא ייתכן שההנהגה שלנו תהיה ברמה כל כך נמוכה". אבל מיד אחר כך מיהר להרחיק את עצמו, ואמר ש"הוא מייעץ לאחרים" שמעוניינים להיכנס למערכת הפוליטית. ובכל זאת, במהלך הראיון, הוא לא פסל אפשרות שיום אחד הוא "ייקח צעד אחורה" או "יתמוך מרחוק". כשמחברים את הרטוריקה הגבוהה להצהרות הפוליטיות ולדיבור על נסיגה בעתיד - במקום הקהל של הפועל, הייתי קצת חושש. כך לפחות אני רואה את הדברים.