הגודל לא קובע: ישראל יכולה רק לקנא ביורו
נבחרות עם אוכלוסיה מועטת משלנו עומדות כשוות מול הבכירות. איך זה קורה?
טורניר היורו שיצא לדרך בסוף השבוע הקודם, עולה בינתיים על כל הציפיות, עם משחקים נהדרים, שערים גדולים, דרמות, ובעיקר התחושה שכמעט כל דבר יכול לקרות בכל התמודדות. נראה שאנחנו, חובבי הכדורגל בישראל, שציפו לראות את הנבחרת שלנו בטורניר הזה, פתאום נזכרים שוב, כך לפחות אני שומע מהשיח סביבי, עד כמה אנחנו רחוקים מהרמה המתבקשת ברמות האלו.
ולא מדובר רק באריות היבשת. גם נבחרות דוגמת רומניה, גאורגיה, סלובניה ואלבניה מציגות כדורגל שהיינו יכולים רק להתקנא בו. אם במהלך השנים היינו יכולים לטעון שאחד המכשולים שעומדים בפנינו הוא גודל האוכלוסיה והעובדה שאנחנו מדינה קטנה, מגיעות נבחרות ממדינות לא גדולות, חלקן אפילו קטנות מאיתנו משמעותית, ומוכיחות שגודל האוכלוסיה ממש לא מהווה תירוץ יותר בכדורגל העולמי.
גם בתקשורת האנגלית התייחסו לנושא גודל האוכלוסיה ועד כמה הוא משפיע או לא משפיע על ההצלחה בנבחרות, הטריגר היה התבטאות של הפרשן גרהאם סונס, אחרי התבוסה 5:1 של סקוטלנד לגרמניה, בו טען כי צריך לזכור שהסקוטים הם אומה של 5.2 מיליון איש, לעומת כ-83 מיליון בגרמניה.
את סקוטלנד אנחנו הישראלים מכירים מצוין. הנבחרת שעמדנו מולה שווים בשווים בטורנירי המוקדמות האחרונים, אכן נראית כנבחרת החלשה ביורו, אך האם גודל האוכלוסיה הוא תירוץ מספק? שווייץ, עם 8.7 מיליון תושבים, הגיעה לשלב הנוקאאוט בחמשת הטורנירים הגדולים האחרונים שלה. מדובר במדינה עם אוכלוסיה של 8.7 מיליון תושבים. לדנמרק שהגיעה לחצי הגמר ביורו האחרון וכמובן זכתה בו בעבר, יש פחות מ-6 מיליון תושבים, סלובניה עם 2.1 מיליון תושבים, באלבניה לה זה יורו שני ב-8 שנים חיים כ-2.7 מיליון, וקרואטיה כמובן, אימפריית כדורגל אמיתית, עושה זאת עם כ-3.8 מיליון תושבים. בישראל אגב, למי שלא מעודכן, חיים כ-9.5 מיליון איש.
ב'אתלטיק' התייחסו לנושא בהשוואה לסקוטלנד, וקבעו כי גודל אוכלוסיה לא יכול לשמש יותר כתירוץ. בסגלים של קרואטיה משחקים 12 שחקנים בחמש הליגות הבכירות באירופה, של דנמרק 17 ולשווייץ לא פחות מ-21 שחקנים. בסופו של דבר, אין תחליף לניסיון ברמות הגבוהות ולעמידה בלחצים. בסקוטלנד, כמו בישראל, לא מספיק שחקנים בסגל יוצאים לליגות בכירות, וכמו בכל טורניר, גם היורו הנוכחי מספק לנו הישראלים סטירה שמחזירה אותנו למציאות, אבל אולי במקום לייאש אותנו, יכולה לתת לנו דווקא תקווה לעתיד.
במשך שנים דשנו בנושא המתקנים, כמות הכדורגלנים הרשומים, איכות המאמנים ורמת הליגה. בסופו של דבר צריך להיות ברור שהדרך היחידה שבה הכדורגל הישראלי ונבחרת ישראל תצליח, תהיה על ידי כך ששחקנים ישראלים יקבלו דקות משמעותיות כבר בגיל 17-18 (כמובן בהתאם ליכולת שלהם ולא ב"כוח" ועל חשבון הקבוצה), והכי חשוב, ייצאו בגיל כמה שיותר צעיר לאירופה. המגמה שהחלה עם מנור סולומון וליאל עבדה, ונמשכת עם אוסקר גלוך, ענאן חלאיילי, עומרי גנדלמן ודניאל פרץ היא המגמה המבורכת ביותר. זה לא בהכרח יביא לתוצאות מיידיות, אבל כאשר יהיה מדובר במספרים גדולים, גם הכדורגל שלנו יהנה מזה.
כמעט כל אחת מהנבחרות שהוצגו בכתבה הזאת, קרואטיה, גאורגיה, רומניה, אלבניה, אפילו סקוטלנד, לא מתגאות בליגה חזקה במיוחד, חלקן אפילו עם ליגה שלא עולה ברמתה על ישראל. השחקנים יודעים זאת, ויוצאים בשלב מוקדם לשחק בליגות בכירות יותר, והקבוצות מכניסות כסף גדול. יש לקוות שעסקות כמו זו של גלוך וחלאיילי, שהכניסו סכומי עתק למועדונים הישראלים, ישכנעו את המועדונים להמשיך ולפתח שחקנים על מנת למכור אותם לאירופה. הם ירוויחו מזה, השחקנים ירוויחו מזה, ובסופו של דבר הכדורגל הישראלי ירוויח כולו. בכדורגל נבחרות, כך למדנו, הגודל לא תמיד קובע.