כולנו דורטמונד: האלופות זקוקה לזכייה שלה
הפיינליסטית הכי לא צפויה היא בדיוק מי שהמפעל צריך שתניף את הגביע. מרומנטיקה, דרך שיקום שחקנים שנדחו על ידי כל מועדון אחר, ואיך זה דווקא יעזור לריאל מדריד? הטור של מלר
(GETTY)
במוצאי שבת כולנו דורטמונד. פרט לאוהדי ריאל מדריד, על כל היתר להתאחד ולהחזיק בוומבלי אצבעות לבורוסיה דורטמונד. למה? כי דורטמונד, כי ליגת האלופות, כי ריאל מדריד.
נתחיל בקפטן שיוביל את הצהובים-שחורים אל כר הדשא בלונדון - אמרה צ'אן, הקשר הבינלאומי הגרמני ממוצא טורקי. צ'אן כבר בן 30. לפני חמש שנים הוא חשב שהצ'אנס לזכות באלופות או לפחות להופיע בגמר – חמק ממנו לעד. צ'אן הגיע מליברפול ליובנטוס ב-2018, ועונת הבכורה שלו בטורינו היתה מצויינת. הוא היה בורג מרכזי בקמפיין התארים הבלתי נגמר של הגברת הזקנה תחת מסימיליאנו אלגרי.
אבל, בסוף העונה אלגרי עזב, ובמקומו הגיע מאוריציו סארי. צ'אן נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בשבוע שעבר הוא התייצב בפני התקשורת ושיחזר את השבוע המר ביותר בקריירה שלו, כאשר המטאטא החדש סארי החליט שאין לו מקום ברשימת הסגל של יובה לצ'מפיונס ליג. צ'אן לא קיבל מאיש הסבר מדוע ולמה. הוא היה הרוס. אבל האסימון עשה את שלו. ב-2020 הוא כבר היה בזיגנל אידונה פארק של דורטמונד. תוך זמן קצר אף הוצמד סרט הקפטן לחולצתו.
מה שמאפיין את דורטמונד הנוכחית הוא שצ'אן ממש לא לבד. הוא אולי מנהיג המקופחים לשעבר, אבל סביבו יש חבורה רצינית של REJECTS - כדורגלנים דחויים, אשר אאוט אוף דה בלו נותרו לרגע כמעט חסרי קורת גג, עד שדורטמונד שימשה להם אכסניה ובית חדש וחם.
לא צריך להרחיק לכת מדי: ג'יידון סאנצ'ו האנגלי הוא הדוגמה הבולטת של העונה הזו. החלוץ שבנה לפני שנתיים את קורות החיים המלהיבות שלו במדים הצהובים-שחורים, גרם למנצ'סטר יונייטד לפתוח את הארנק שלה לרווחה, רק בכדי שאריק טן האח יגלה את סאנצ'ו לקבוצת הנוער, לשוליים - והחוצה. במקרה שלו החוצה היה חזרה הביתה. פחות ממחצית השנה מאז ששב מאולד טראפורד – סאנצ'ו הוא כבר שוב פאנצ'ו. הוא מזכיר לשדים האדומים במה הם בעטו ומה הם הפסידו.
אפשר להישאר באנגליה ולהצביע גם על העיוורון של צ'לסי. יאן מאטסן, המגן השמאלי ההולנדי בן ה-22, הוא פיספוס גדול של הכחולים. הוא גדל באיינדהובן והובא לסטמפורד ברידג' בגיל 17. ההתקדמות שלו לא עמדה בקנה הציפיות של צ'לסי, ובינואר החולף הוא הושאל לדורטמונד. תוך ארבעה חודשים רשם מאטסן את עמדת המגן השמאלי בטאבו שלו, ואיש בבורוסיה כבר לא מדבר על געגועים לרפאל גררו.
גם מרסל סביצר, הבינלאומי האוסטרי והדינמו של השווארצע-גלבן, הוא למוד סבל. הוא לא הצליח להטיל עוגן בבאיירן מינכן, והושאל למנצ'סטר יונייטד, שהסתפקה ב-11 הופעות שלו. דורטמונד קנתה אותו מבאיירן, ותוך זמן קצר גילתה שהוא מלך, או גנרל, או קברניט. מה שתגידו. מכל מקום, כמו צ'אן, גם סביצר מצא את ביתו בגיל 30. אפילו הסטטיסטיקה הלא כל כך חשובה (עבור קשר מסוגו) מגוללת את הסיפור שלו עם מטח זיקוקי דינור: ב-25 משחקים במדי דורטמונד הוא הבקיע 4 שערים. ב-51 הופעות עם באיירן ויונייטד הסתכמה התוצרת שלו בשני כיבושים.
ואי אפשר שלא להזכיר גם את המנהיג האולטימטיבי. המוהיקני האחרון. מיסטר בורוסיה דורטמונד והמאנשאפט הגרמנית (80 הופעות בינלאומיות) – מאטס הומלס. במשך שמונה שנים, עד 2016, הוא היה המבצר והנכס הגדול בוושטפאלן שטדיון. ואז באה באיירן. שלפה ארנק, רכשה, נהנתה משירותיו שלוש עונות, ואז השליכה. REJECT לעת זקנה. מה עושים?
נתלים בחסד נעורים: בחזרה לדורטמונד. זה לא היה הימור. ממש לא. הומלס היה ונותר מגדלור בעורף ובכלל. תזכורת: הבלם בן ה-35 הבקיע את שער הניצחון של דורטמונד בפאריס בחצי הגמר. תזכורת: יוליאן נגלסמן לא כלל אותו בסגל היורו של גרמניה. עוד REJECT. הומלס נפגע ולא טרח להסתיר את תיסכולו. מי יודע, אולי בעירת אי הצדק שלו תצית בוומבלי תשובה גם למאמן הנבחרת.
אז הנה לנו אנדרדוג אמיתי, טבעי, שכמעט מחצית משחקניו נדחקו לקרן זווית ומצאו את התיקון והקארמה שלהם בשורותיו. אבל יש לנו גם אנדרדוג היסטורי: 20 שנים חלפו מאז שהגיעה לגמר הצ'מפיונס קבוצה שאיננה ברשימת הפייבוריטיות. ב-2004 היו אפילו שתיים כאלו, פורטו ומונאקו, וניתן היה לפרגן לכל אחת מהן ללא היסוס. מאז היו כל הזוכות בליגת האלופות מה שנקרא HOUSEHOLD NAMES – החשודות המיידיות.
זו אף זו: הן הגיעו מארבע המדינות המובילות – אנגליה, גרמניה, ספרד ואיטליה. נכון, גם דורטמונד מגרמניה. אבל יחד עם טוטנהאם 2019, היא הפיינליסטית הכי בלתי צפויה והכי רומנטית. כבר כמעט שכחנו שהיא התחילה את בית המוות עם נקודה משש, וסיימה... בראש הבית. איש לא נתן לה אז קורטוב של סיכוי נגד אתלטיקו מדריד ברבע ופסז' בחצי. היא התעלמה ודילגה מעליהן. זכייה שלה תהיה איפוא סינדרלה, כיפה אדומה וזהבה ושלושת הדובים ביחד, בהתחשב ביריבה שלה בגמר.
וזה מה שליגת האלופות זקוקה לו בדחיפות: אגדה, רומנטיקה, נראטיב חדש, מרענן ומעודד. הרי מדובר במפעל קפיטליסטי תאב בצע שממש אחרי הגמר הזה משנה את פניו כדי לתת תשובה/מכה מקדימה לסופרליגה. כדי שיהיו מה שפחות הפתעות בדרך. על מנת שהעושר יכתיב את האושר.
על מנת שהליגה הזו תתעשת, תתחדד, תבטיח יונה ולא רק אריה, היא זקוקה לאיתות. לנר קטן שיוכל לזרקור גדול לפני שתשתרר אפלה. היא צריכה שהאוהדים - ההולכים ומתרבים מדי עונה בעונה - שנמאס להם כבר מתסריטים שחוקים בכיכוב אותן מעצמות פיננסיות, יקבלו טיפת עידוד, שביב תקווה, תפנית אחת קטנה וחשובה בעלילה המאיימת לשעמם את כל העולם ואשתו למוות.
ובסופו של יום זה יהיה טוב גם לריאל מדריד. אמנם זכייה מספר 15 שלה תפזר שוב אבק כוכבים, התפעלויות וסופרלטיבים בכל רחבי הפלאנטה. אבל דווקא הפסד, אחרי שרשרת הצלחות פנומנלית, יעניק לריאל מימד נוסף, צנוע יותר, אנושי יותר, שבו הזכייה הבאה שלה כבר תהיה יותר מקובלת ופחות מובנת מאליה. זה המקום לזכור ולהזכיר: מובן מאליו הוא האויב הגדול ביותר של הספורט.