עד פפ: ארסנל עשתה הכל, אבל זה לא מספיק

רבבות מאוהדי ארסנל יצטופפו היום ברכבת התחתית, ימלאו בשעות הצהריים המוקדמות את הפאבים שבצפון איזלינגטון, ויגיעו לאיצטדיון האמירויות למשחק האחרון של קבוצתם העונה, בידיעה שהם לא יכלו לבקש יותר. 

החבורה של מיקל ארטטה, שנאבקה על האליפות גם אשתקד, התעלתה על עצמה בכל מדד מרכזי השנה. בוקר המשחק הנועל מול אברטון, וארסנל כבר מחזיקה ביותר נקודות (86) מאשר בעונה הקודמת (84), כבשה יותר שערי זכות מאשר העונה הקודמת (89 לעומת 88 אשתקד), וספגה משמעותית פחות שערי חובה (28 כיום לעומת 43 אשתקד). 

גם מול יריבתה במאבק על הפסגה, מנצ'סטר סיטי, ארסנל גילתה השנה בגרות יוצאת דופן. לאחר 15 משחקים ללא ניצחון, ו-12 הפסדים רצופים, ארסנל הצליחה סוף סוף להכניע את התכולים, עם ניצחון ביתי באוקטובר. במפגש השני ביניהם בליגה, התותחנים הצליחו לצאת מהאיתיחאד עם נקודה.

וגם מבלי להתייחס להישגים המקצועיים, אוהדי ארסנל חייבים יהיו להוריד את הכובע בפני קבוצתם, בעיקר אחרי מה שראו בשני העשורים האחרונים. המועדון מצפון לונדון הפך לאחר עונת האליפות של 04/03 לשם נרדף ללוזריות, ליצרן של קבוצות עם פריכות מנטלית קשה, זיכרון דוהה לשם הגדול שהייתה בכדורגל האנגלי. אך גם הקאמבק האדיר של ארסנל לצמרת, הספיק רק כדי שתהיה עם שתי נקודות פחות מהאלופה הגאה.

והקאמבק הזה הוא תוצר לתהליך בריא ומדויק, מלמטה למעלה. ההגנה של ארסנל, שידעה ימים לא פשוטים עם "כוכבים" כדוגמת שקורדן מוסטאפי וסבסטיאן סקילאצ'י, התהדרה העונה בחומה בצורה ועוצמתית בהובלתם של וויליאם סאליבה וגבריאל. דקלן רייס, שעבר תמורת סכום שיא לארסנל עם תג מחיר של 105 מיליון פאונד, שם את החותמת לכך שהמועדון יכול להביא את הכוכבים הצעירים הכי גדולים שיש. התקומה של קאי האברץ, אחרי קדנציה מאכזבת בצ'לסי, הניחה את ארסנל בפוזיציה חדשה, שהפעם היא זו שלוקחת שחקנים ליריבותיה הבכירות, ומצליחה למנף אותם.

הגאווה הייתה נוכחת העונה בגדול בארסנל, אבל גם הכפיים לאות הערכה שיהיו בסוף הערב עבור שחקניה וארטטה (בתסריט הריאלי שסיטי תזכה באליפות), לא יכסו במלואם על התסכול. הליגה העשירה בעולם אמורה על פניו להיות לתחרותית ביותר, אבל המאמן הספרדי בוודאי למד העונה את מה שיורגן קלופ חווה על בשרו בשנים האחרונות עם ליברפול. השחקנים הנכונים, צורת משחק מדוקדקת, תמיכה מהמערכת, והתעלות על כל היריבות האיכותיות הרבות בפרמייר-ליג, כל אלה עדיין לא מספיקים אל מול המכונה של פפ גווארדיולה. 

ההתבססות חזרה בטופ 4 היא לכשעצמה הישג, והעובדה שארסנל השאירה מאחור מועדוני על כמו ליברפול, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד מחזקת את הסיפוק. אבל עדיין, עם הצלחה מגיעים גם ציפיות, וההצלחה החלקית של ארסנל עוררה בקרב אוהדיה זיכרון קדום. לא מדובר במועדון קטן ש"הסתנן" לצמרת, ועל אף שילידי המילניום הנוכחי לא מבינים זאת מחוויה אישית, מדובר במועדון השלישי באנגליה במספר האליפויות שלו. 

אז האם קפיצת המדרגה שארסנל הציגה השנה היא עוד עלייה בדרך לתואר הנכסף שצפוי להגיע? אם הצלחתם לקרוא בין השורות מה הפואנטה של הטור, אז הבנתם שלא האמביציה של ארסנל היא זו שתוכל להביא אותה לארץ המובטחת.

"דרך" או "תהליך הדרגתי" הינם רעיונות אידיאליים בכדורגל כאשר מדובר בליגות אחרות, בתקופות אחרות בפרמייר-ליג. אוהדי ארסנל יוכלו למחוא כפיים, והם צריכים למחוא כפיים על המאמץ העילאי שהשחקנים באדום לבן הציגו השנה כדי להגיע למחזור האחרון עם סיכוי תיאורטי לזכות באליפות. אך גם אם הכפיים האלה יתנו מוטיבציה לשנה הבאה, גם אם ארטטה יסיק את המסקנות המדויקות ויביא שחקני רכש שישדרגו עוד יותר את קבוצתו, זה לאו דווקא ישנה. 

כי כל זה לא עד כדי כך משנה, כל עוד בצד השני בזירה עומד מאמן קטאלוני בן 53, שפשוט מסרב להיכשל. החזרה של ארסנל השנה לקדמת הבמה מעוררת השראה, ומלאה ברגעים עוצמתיים ובעלי משמעות. אך לצערה, הקמפיין של ארסנל בליגה מוכיח שכל היא תצטרך להתמודד מול מוח הכדורגל המבריק בעולם, היא לא באמת תהיה תלויה בעצמה.