ההבטחה והשער שלא ישכח: תומר יוספי בטור

באותו יום של הטבח הנוראי בשביעי באוקטובר היה אמור להיות לנו משחק, היינו אמורים להתארח אצל הפועל ת"א. אבל כשקמתי בבוקר כבר היה ברור שמשחק לא יהיה, קמתי לידיעה שיש מלחמה בחוץ. לאחר כמה שעות שמעתי שתומר נחטף. לא הצלחתי לעכל ברגע ששמעתי את ההודעה, באותו רגע פשוט לא עניין אותי כלום ושום דבר. 

תומר היה ילד מדהים, ילד שאהב כדורגל מאוד. אחיו הגדול איל למד איתי בשכבה ובבית הספר היסודי. אנחנו חברי ילדות. משפחת אחימס היא ממש כמו המשפחה השנייה שלי. אני מבטיח שאהיה איתם תמיד בכל דבר שיצטרכו, כי כמו שתומר השאיר להם חלל ריק גדול, כזה שלא באמת ניתן להחזיר, כך נותר גם אצלי. 

כולם מאוד אהבו את תומר, הוא היה ילד מאוד פעיל חברתית. לא מזמן היה טורניר הנצחה מדהים לזכרו שערכו המשפחה ואחי הגדול ביישוב להבים, אני חושב שזה אחד הדברים הכי מרגשים ומגבשים שהיו ביישוב שלנו. אני לא הייתי באותו הטורניר כי היה לנו משחק באותו היום, אבל הייתי עם הטלפון כל הזמן כדי להתעדכן. כמות האנשים שהייתה באותו היום רק החדירה בכולנו את ההבנה כמה אנחנו צריכים להעריך כל יום אחד את השני ולהיות מגובשים כעם! 

הייתה לי הבטחה אחת לעצמי - אחרי המלחמה, ביום שהכדורגל יחזור, אני חייב להבקיע שער ולהקדיש אותו לתומר. זה ינציח אותו בצורה הכי טובה שאפשר. כבר במשחק הראשון עשיתי את זה. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי בקריירה, וזה המעט שהייתי יכול לעשות עבור חבר שמאוד קרוב לליבי, שנרצח ב-7.10 בקיבוץ נירים אחרי שטבח בעשרות מחבלים. תומר ז״ל שירת בנח"ל ואז עבר להיות בחפ"ק מח"ט דרומית. במהלך סגירת השבת בשביעי באוקטובר, נפל תומר בזמן הלחימה לצידו של אסף חממי ז״ל.

באותה השבת השחורה הוקפץ בנוסף גם אחיו, סמ״ר אמיר, ליחידתו אשר עשתה את דרכה לקיבוץ בארי. בקיבוץ התחוללה באותו הבוקר מתקפת הטרור הרצחנית של החמאס, שגבתה את חייהם של 100 מאנשי בארי.