במרחק נגיעה: רכבת ההרים של מכבי ת"א

איזה מזל
השעון הגדול הראה 15.5 שניות לסיום משחק מספר 3 משך דקות ארוכות. השופטים הלכו למוניטור ולקחו את הזמן. ובדקו. ותהו. וחככו. ואולי התלבטו. והזמן עמד מלכת, אבל לא באמת. מאחר שרק על עצמי לספר ידעתי, אקח אתכם לרגע אל הדקות הללו מהצד שלי. עמדנו ליד אחד המסכים בערוץ הספורט. לא ישבנו. עמדנו. כאלו שמלהגים אל מול המצלמה. כאלו שעושים את העבודה הקשה באמת מאחוריה. חלק מהחבורה כסס ציפורניים כי רצה והתפלל שמכבי תנצח ותתקרב מרחק 40 דקות מפיינל פור. חלק לא עמד במתח מרוב שמילל ופילל שתפסיד את משחק 3, את משחק 4, את משחק 5 ואת משחק 6. 

ובעוד המתח מאיים לעשות באלו ובאלו שפטים, התנתקתי לרגע והבטתי באלו ובאלו. חשבתי לעצמי, כמילות השיר, שאולי זה גילם המוקדם או גילי המאוחר, אבל איזה כיף להם. ולהם. ולי. ואיזה מזל יש להם, ולהם, ולי. העולם שסביבנו סוער ובוער. חדשות רעות מקיפות אותנו מכל עבר ומסרבות להשתפר. ואנחנו כאן, מול המסך, מחכים לבשורה. חוגגים את המתח. אוהבים כדורסל.

כן, זה נגמר בנצחון צהוב דרמטי ואדיר. וכן, ממש עוד רגע ננתח ונלהג, גם לטובת החוגגים וגם לאלו שלא. רגע לפני, מרשה לעצמי לעצור לרגע ולהגיד תודה. איזה מזל יש לנו שאנחנו אוהבים ספורט. איזה מזל יש לנו שאנחנו אוהבים כדורסל. איזה מזל. 

שובו של הקאמבק
שני המשחקים הראשונים בסדרה התאפיינו בשליטה ירוקה ולאחריה קאמבק צהוב. בראשון זה הספיק לנצחון חוץ. בשני לא. הפעם הדומיננטיות הביתית (וכן, לפחות דרך המסך זה הרגיש ביתי למדי) הייתה ברורה בהרבה. מכבי תל אביב רקדה, דייקה, חבטה ואמללה. ואז זה התהפך.

האמת? לא צריכים להשתאות יותר מדי מענייני קאמבק. בכדורסל של היום כל הפרש הופך הפיך. כמעט. לפרטים נוספים ניתן לפנות למרים אדלסון, לוקה דונצ'י'ץ ודאלאס שלהם. מעבר לענייני קצב משחק ויכולת לייצר נקודות, הסברים נקודתיים לתופעה ניתן לתת מלוא החופן. אתמול, למשל וכדוגמא, סוגיית העייפות של אלופת ישראל. פסק זמן שניתן היה לקחת. חילוף כזה, חילוף אחר. אבל לא רק.

הכדורסל של קטש, נו עוד פעם הדבר הזה, כולל בגרסתו הצהובה גם דרישה לדיוק קיצוני בכל מהלך, זווית ותנועה (או היעדר תנועה) אבל גם חופש פעולה ומרחב עצום שבו ניתן לטעות, באלמנטים מסוימים. לאורך כל העונה, למשל, אנחנו מתפעלים מהבטחון העצמי הבלתי נתפס של תמיר בלאט, שמרשה לעצמו – ולא משנה מה אומר שעון המשחק או לוח השנה – להתנסות במסירה מורכבת כזאת או בזריקה קשה במיוחד אחרת. ולא רק הוא. ממש לא. אנשים עולים להתקפה, בפול בטחון, ומיידים זריקות בדרגת קושי 6.4 ומעלה. אגב, אין לי מושג אם דרגת קושי 6.4 = הרבה או מעט, אבל קראתי פעם על איזשהו תרגיל התעמלות שביצע ארטיום דולגופיאט וזה נשמע לי קשה למדי. כשרוקדים, ומכבי רקדה אתמול גם על הפרקט וגם על הפרצוף הרוטט של דימיטריס ינאקופולוס, כל זריקה היא סנופי דיסקו. קשה, קלה, הכל אותו דבר.

ומה קורה כשלא? אתמול היה משחק על עונה שלמה. עונה שלמה? זה לא הפריע לרומן סורקין, דווקא במשחק שאליו נכנס מצוין, להרים שלשה שלא קשורה לכלום. ותמיר בלאט כבר אמרנו. ואנטוניוס קליבלנד? למה לא.

הנה, למשל כאן, כדקה לסיום המשחק. עכשיו כל מהלך יכול להכריע עונה שלמה. פיק אנד רול ראשון של בלאט. פיק אנד רול שני של בלאט ומסירה לקליבלנד, לפינה. כשקליבלנד ירים את הזריקה, השעון הקטן יראה 10 וקליבלנד עצמו יראה את נאן וגפיו מול פרצופו. לא שזה יזיז לו. זריקה טובה, זריקה רעה, זריקה קלה, זריקה קשה. הכל אותו דבר. הכל מותר. במקרה הזה, איכשהו, ניבו הציל. ואולי, אם תשאלו איזה יווני כועס, גם השופט. 

הקיצר, לא בטוח שיש הבדל תפיסתי תהומי בין הריקודים לבין ההיסטריה. סביר להניח, ליהוקית, שאם על הפרקט בשלב הזה היו בראון את בולדווין, הרי שמד חוסר האחריות/ החוצפה היה יורד. אבל גם אלו האנשים שהובילו את מכבי עד למצב נצחון. וכמעט גם גזלו אותו מהקבוצה שלהם. למאמן של מכבי תל אביב, שרחוק נצחון יחיד מהגשמת חלום שספק אם העז לחלום, יש חלק עצום בכדורסל המהפנט שהקבוצה שלו יודעת לייצר, ולאחרונה מייצרת הרבה ובהרבה הרכבים. וכן, לעניין הזה יש צד שני – והצד השני היה קרוב קליעת עונשין לא מכוונת של לורנזו בראון ורחוק החטאה אחת של קנדריק נאן מלייצר כאן טראומה שהמועדון הזה היה סוחב עשורים קדימה. זוכרים נס זלג'יריס? אתמול כמעט חזינו בנס ז'לגיריס הפוך. 

רגעי הסיום

כאמור, סיום משחק מספר 3 כלל היסטריה צהובה שרק הלכה ונבנתה, בעוד שהירוקים בכלל וקנדריק נאן בפרט מייצרים לעצמם עוד ועוד מומנטום. שהוא, כפי שכל אחד יודע או אמור לדעת, הדבר הכי חשוב בספורט. ואולי היחידי שחשוב בכדורסל. נכון, על פניו, מתבקש כעת ללכת אל ההתקפה האחרונה של פאו, זאת שהסתיימה בהחטאה של נאן ונצחון צהוב שני. ברשותכם, אנחנו נתמקד דווקא בשני מהלכים מכריעים קודמים. 

קודם כל, באיבוד הכדור הזה. אחרי ההחטאה של קליבלנד והריבאונד של ניבו, שהראינו ממש לפני רגע, בראון מכניס את הכדור לניבו, כדי ללכת ולקחת אותו בחזרה. וגראנט מסרב לתת לו. ועכשיו זמן פאניקה, ועכשיו לסור לוחץ. ובלאט מתעכב. וסלוקאס אורב. וניבו מאבד. הרבה מהלכים קטנים עשו הבדל גדול אמש, כולל ההחלטה של סלוקאס בהתקפה המתפרצת הזאת. סלוקאס מכדרר כאן, כשבלאט כלוא בינו לבין לסור. היווני יכול וצריך היה לסיים בעצמו, או לחילופין למסור ללסור בעיתוי אחר. סלוקאס, במשחק רע במיוחד, בחר להגביה באופן שאיפשר למכבי להיחלץ בעזרת עבירה. שגררה עונשין, שהובילה להחטאה, שמנעה יתרון ירוק וקריטי.

עכשיו נחזור לכדור הביניים. רגע לפני, בהתייחס לבכי של פאו, הרי שעל פניו אין כאן בעיה. הייתה שריקה שגויה במקור, שתוקנה בעזרת המוניטור. שום דבר שאיננו שגרתי. כשזה קורה, הולכים לכדור ביניים. הקיצר, בואו ותנו מבט במהלך הזה, כי SPECIAL SITUATIONS  חשובים לא פחות מכל תרגיל התקפי או רעיון הגנתי. שתי הקבוצות נמצאות כאן בתמונת מראה. מצד אחד יש שני ירוקים סביב ריברו (כשסלוקאס מגיע לשם ממש ברגע האחרון, לפני ההקפצה). בצד השני יש שני צהובים סובבי גראנט. ויש את קולסון שאליו צמוד נאן. בניגוד למהלכי הביניים עד כה בסדרה (ואולי בכלל), ניבו קופץ כאן עם יד שמאל, שמאפשרת לו להדוף את הכדור אל השטח שבין בראון לבין קולסון. בלי הנצחון הקטן הזה, אין כדור ללורנזו בראון. בלי הנצחון הקטן הזה, אין עבירה של גראנט במהלך הזה. ואחרי הכנסת הכדור, דרך תרגיל חסימת המעלית לבראון, אין עבירה נוספת ומטופשת של גראנט, אשר נוהג ואוהב לשלוח ידיים אל עבר הכדור.  ואין נצחון. 

ג'וש ניבו ניצח את המשחק הזה במהלכים הגדולים ובמהלכים החשובים. באוויר ועל הקרקע. אחרי שני משחקים ראשונים לא פשוטים, הוא הצליח כאן וכאן וכאן, סוף כל סוף, להחזיק מעמד ומעלה מול מתיאס לסור.

ניבו
ג'וש ניבו הוכה בשני המשחקים הראשונים של הסדרה. גם פיזית. האתלט העצום הזה נתקל באחד לסור, חטף ונוצח. ואלו לא רק המספרים של ניבו, שהלכו אחורה, אלא גם המספרים של לסור, שהלכו קדימה. את המשחק השני סיים הניבו עם 6 נקודות ומדד יעילות 2 ב-19 דקות. את שני המשחקים הראשונים סיים לסור עם 13/17 מהשדה ודומיננטיות מוחלטת במאצ'אפ. אתמול, במחצית הראשונה, זאת כבר הייתה הצגה של איש אחד, שאיננו לסור, שפתאום גילה שהחיים קשים. וניבו? הוא היה בכל מקום על המגרש. הוא סיים עם 22 נקודות, כולל 10/13 ל-2. הוא ליקט 9 כדורים חוזרים, אבל בפועל נגע והשפיע על הרבה יותר. הוא – אישית – סיכל מהלכים התקפיים של כל הנאנים למיניהם. 

וכפי שראינו לא אחת, הוא המשיך ליהנות לשחק לצידו של אחד ז'ק כהן. שהגיע לפלייאוף הזה. שנראה חד וממשיך לספק 11-12 דקות איכותיות מדי משחק בסדרה הזאת. היידה, למהלך. קודם כל, תנו בבקשה מבט ראשון וכללי בשיתוף הפעולה ז'קי וניבו. בעוד ניבו חוסם, כהן משפר זווית ועולה לכיוון האלבו (יענו השפיץ של העונשין). כשהכדור מגיע אליו, המסירה פנימה אל ניבו החותך היא על אוטומט. ואם ממש בא לכם, שימו לב בבקשה לכל הניואנסים הקטנים בצפייה נוספת. לקרבות המגע הקטנים של ג'ון די. למגע הקל של כהן בגראנט אחרי ההנד אוף לבראון. לכל האלמנטים היפים שעושים את המהלך הזה, כולל ההטעיות הקטנות, כולל הקריאות המדויקות את מצבי ההגנה השונים, כולל הדיוקים הגדולים.

ואם השיר הזה נראה לכם מוכר, זה רק מפני שעוד מעט אותו דבר. הנה לורנזו בראון שחושב אולי על מסירה פנימה לקולסון וחוזר בו. והולך נגד כיוון החסימה של ניבו (יענו ריג'קט) וחוזר. ופיק אנד רול אחד. ושני. ועכשיו תנו מבט בז'ק כהן שיוצא החוצה ולוקח איתו את מיטוגלו. אין מיטוגלו? אין מי שיחסום ניבו בדישו אל עבר הטבעת. גם אם יצעד לעברו וממש ינסה. וסחטיין על הטעיית הזריקה של כהן שמשלימה את האלמנט.

אחרי הכל, אם נחזור לרגע למספרים, את המשחק הזה סיים ניבו עם מדד יעילות 31. מתיאס לסור, למקרה שתהיתם, התאושש ממחצית רעה וסיים אף הוא עם מדד יעילות 31. ג'וש ניבו היה נהדר אתמול. אני, באופן אישי, חושב שלסור כרגע שחקן כדורסל טוב ושלם ממנו. ס'חה.

חוקי סלוקאס
את המשחק הראשון סיימה פאו עם 22/30 ל-2 נקודות, שזה יוצא 73%. את המשחק השני עם 24/35 ל-2, שזה 69%. שזה מצוין מבחינתה. שזה איום ונורא מבחינת ההגנה הצהובה. ואם כך, צריך לזהות מטרות שאותן צריכים לסכל כדי לעשות סוף לטיילת בצבע. אוקיי, אז יש לסור. אוקיי, צריכים להימנע מאיבודי כדור שיובילו למתפרצות קלות בירוק. ועדיין, המטרה הראשונה במעלה הייתה לעצור את קוסטאס סלוקאס. זה שסיים את המשחק הראשון עם שיא קריירה באסיסטים ואת השני עם שיא קריירה בנקודות.

כדי לעצור את סלוקאס, צריך לנסח את חוקי סלוקאס. הכלל הראשון בחוקי סלוקאס הוא, אוקיי, שלא מדברים על חוקי סלוקאס. בסדר נו, רפרנס לבראד פיט, עליתם עלי. הכלל השני בחוקי סלוקאס הוא שעדיף שהוא לא יהיה עם הכדור. שהאחרים יעשו מה שהם מבינים. ואם יש מישהו בקבוצה הזאת שמסוגל לעזור בהוצאה לפועל של הרעיון הפשטני הזה, שמו בישראל אנטוניוס קליבלנד. 

עודד קטש כבר הראה התחכמיויות הגנתיות טקטיות במהלך הסדרה הזאת. בגיים 3 הוא העלה את הרף. פתאום, נניח, הגנה שנראית כמו אזורית 1-3-1 שמסתדרת לאחר מכן עם שחקן על שחקן פלאס מצבי עזרה קרובים. ולא רק. ואם יש לך מתוך תצורה של אזורית או באזורית איזה קליבלנד כזה שיודע לכסות שטחים, החיים שלך תותים.

למשל כאן. בתחילת הגיף, שימו לב לקליבנלד שמראה עצמו מול סלוקאס ובעזרת בלאט, גורם לו לוותר ולמסור. ועכשיו הכדור בפינה אצל פאפאפטרו שמול ריברו. כשהוא חודר לכיוון הצבע, הוא נתקל בקליבלנד. כשהוא מוסר פנימה לאנטטקומפו, הוא מסבך אותו גם עם ריברו וגם עם, ניחשתם נכון, קליבלנד. סלאמת, קוסטאס סלוקאס. סלאמת, קוסטאס אנטטקומפו.

וגם לחץ זה טוב. מתוך הלחץ האוטומטי של מכבי תל אביב לאחר זריקות עונשין, שבו היא מסתדרת 2-2-1, אפשר להוציא את הכדור מהידיים של הגאון היווני. משם, שנאן יחליט. שימו לב בבקשה שוב לקליבלנד. הוא גם לוחץ בקו הראשון וכמעט חוטף את המסירה של סלוקאס. הוא גם מגיע עד לפינה כדי לחתוך את קו המסירה הדמיוני למריוס גרגוניס הדמיוני.

אחרי שתי תצוגות ענק, סיים סלוקאס משחק שלם בלי נקודה אחת לרפואה, עם 3 זריקות בלבד מהשדה, 3 אסיסטים ואיבוד כדור אחד. ואם תשאלו מהי הפעם האחרונה שבה סיים סלוקאס משחק יורוליג ללא נקודה, אקח אתכם לשנת 2019 ולנצחון של מכבי תל אביב על פנרבחצ'ה של ז'לקו. הצגה.