הון אטאק: ההגנה היא לא הבעיה ב-NBA כיום. ההתקפה כן

זוהי שעתם היפה של הבומברים והבומרים.

הראשונים, שחקני כדורסל מוכשרים לעילא, מנפיקים מדי שבוע תצוגות קליעה פסיכיות. 3 מתוך 30 קבוצות הליגה הטובה בעולם, כולן מחזיקות בהיסטוריה שהולכת בין שלושה לכמעט שישה עשורים אחורה - דאלאס, (לוקה 73) פילדלפיה (אמביד 70), מינסוטה (טאונס 62) - ראו את שיא המועדון שלהן לנקודות נשבר בתוך חמישה ימים. לאחת נוספת, מילווקי שהצטרפה לליגה בסוף שנות ה-60, זה קרה לפני חודש וחצי (יאניס 64). חשבונות ההיסטוריה של הליגה עובדים בימים אלה שעות נוספות כדי למצוא את הפעמים האחרונות בהן דברים כאלה קרו, ובדרך כלל הולכים עד שנות ה-60, אם בכלל מצליחים למצוא תקדימים. בוננזה.

השניים, חלקם שחקני כדורסל מוכשרים לעילא לשעבר, מקטרים, מלינים או לועגים על התופעה שמתבטאת בפיסקה הקודמת. "לעזאזל, אני מתגעגע לתקופה שהיו הגנות ב-NBA", צייץ פול פירס. "כרגע מה שמתוגמל אלה שלשות, תוצאות גבוהות, משחק דינמי. גם פרשנים שהיו שחקני עבר אומרים שההגנה נעלמה, היא כבר לא חשובה יותר", העיר פאו גאסול לפני כעשרה חודשים. "אם תתן ללוקה לשחק מול קיירי אירווינג אחד על אחד, הוא פשוט לא ייגע בכדור", טען קניון מרטין בראיון בפודקאסט של גילברט ארינאס לפני תחילת העונה, "הוא לא מסוגל לשמור על חצובת המצלמה באולפן".

Damn I miss Defense in the NBA

— Paul Pierce (@paulpierce34) January 27, 2024

עם זאת, לא צריך להיות חבר היכל התהילה כדי להבין שהגנות הן פחות הפוקוס ב-NBA של היום. המספרים מדברים בעד עצמם: קבוצות הליגה קולעות בממוצע העונה 115.61 נקודות למשחק, אחרי שכבר בעונה שעברה היה נראה שהתקרה נשברת עם 114.7. כרגע מדובר בנתון הגבוה ביותר מאז 1969/70. אחוז הקליעה הקולקטיבי של הליגה מהשדה (47.5%) הולך ועולה כל שבוע ומתקרב לנתון הגבוה ביותר מאז 1989/90, עונה בה הממוצע של קבוצת NBA עמד על 6.6 זריקות שלוש למשחק - נתון נמוך יותר מאשר 34 שחקנים בליגה של היום. בנוסף, אנחנו בדרך לאחוז השלוש (36.7%) הגבוה אי פעם לליגה בעונה ולממוצע השלשות (12.8) הגבוה בכל הזמנים לקבוצה, וגם אחוז העונשין (78.5%) הגבוה אי פעם לליגה בעונה.

על איך הגענו עד היום כבר דובר לא מעט, גם באתר הזה, כך שצריך להתמקד בעיקר בשתי שאלות: למה, ועד מתי. ואני מזהיר מראש, נתחיל בסרטון שלא פשוט לעכל בימים כאלה - שחקן עושה הגנה.

הצרות של דריק ווייט

דריק ווייט הוא אחד השומרים הטובים ביותר ב-NBA. יחד עם ג'רו הולידיי, יש לבוסטון סלטיקס בקו האחורי שני שחקני הגנה מצוינים, מהסוג שאפשר לסמוך עליהם שיעצרו את הגארד הכוכב ממול - ולפעמים גם שחקנים בעמדות אחרות: ג'ו מאזולה הציב את הולידיי בהתקפות מסוימות על ג'ואל אמביד, שגבוה ממנו ב-20 סנטימטר, וזה עבד יותר טוב ממה שאתם חושבים. ועדיין, ווייט עולה לילה אחר לילה לשמור על כשרונות מטורפים. לוקה יום אחד, דווין בוקר יום אחר, שיי גילג'ס אלכסנדר בשלישי, לילארד, סטף קארי, טריי יאנג, דיארון פוקס, ג'ה מוראנט‎, הליברטון, מקסי, אדוורדס, ג'מאל מארי. הווטרנים עוד כאן, מכיוון שהרפואה מאפשרת לקריירות להתארך, וכוכבים חדשים צומחים שנה אחר שנה בזכות סקאוטינג ומאמני כישורים טובים מאי פעם.

"בואו נתחיל בכך שיש כל כך הרבה שחקנים מוכשרים", הסביר ווייט לאחרונה בפודקאסט של ג'ייג'יי רדיק. מעולם לא היתה כמות כישרון כזו ב-NBA, הידהד אותו רדיק. "על רוב השחקנים צריך לשמור החל משני צעדים מאחורי קשת השלוש. עם הריווח שיש היום, כולם על הפרקט צריכים לדעת לקלוע, וזה מוסיף יותר מרווח לשחקנים לשעוט קדימה ולהשיג מה שהם רוצים. ונכון שמדברים על חוקי ההנד-צ'ק (חוסר היכולת לשים יד על שחקן), אבל המשחק עדיין יותר פיזי ממה שאנשים נוטים לחשוב. צריך פשוט לנסות לשים את הגוף שלך מול השחקן, רק שהשחקנים היום גם חכמים יותר. הם מכירים כל זווית, יודעים איך להגיע למקומות שמהם הם אוהבים לקלוע, לעשות הטעיות, עבודת הרגליים טובה יותר. צריך פשוט לגרום להם לעבוד קשה 48 דקות".

ווייט הוא מהשחקנים שאי אפשר להאשים בכך שהם לא מנסים לשחק הגנה - בניגוד לקבוצות אצלן ההגנה היא באמת המלצה על הנייר בלבד, כמו סן אנטוניו (שספגה את ה-70 מאמביד) או אטלנטה (שאיפשרה ללוקה את ה-73). אבל המשימה הזו, אובייקטיבית, קשה מאי פעם. מכל הנתונים שהופיעו כאן לפני כמה פסקאות, אחוז העונשין הוא האינדיקציה הטובה ביותר. כיום יש פחות שחקנים מאי פעם שעולים על פרקט בלי שאין להם קליעה טובה מאיפשהו. מהצבע (בדרך כלל בשילוב גוף גדול), מחצי מרחק, משלוש. קחו את אוקלהומה סיטי, למשל: שיי אמנם קולע לשלוש מתחת לממוצע וכך גם ג'וש גידי, אבל הם מוקפים בשלושה שחקנים שמדייקים ב-38 עד 42 אחוז העונה, וגידי הוא גארד בגובה 2.03 עם ראיית משחק פנומנלית.

הנה למשל מקרה בו הסלטיקס, קבוצת הגנה נהדרת, מנסים להסתדר עם שיי ששועט קדימה אחרי ריבאונד של לו דורט. ג'יילן בראון, שומר טוב מאוד, מנסה לשים עליו יד. שיי חזק יותר, ומזיז אותו הצידה. צ'ט הולמגרן, 38% לשלוש, מרווח מימין. אייזיה ג'ו, 42% לשלוש, מרווח בצד השני, ומושך את תשומת לבו של לוק קורנט, שתוהה אם הוא או קריסטפס פורזינגיס צריכים לכסות את ג'ו. גידי מתרחק‎ מהצבע, במטרה למשוך החוצה את קורנט ופורזינגיס. בראון סוגר לשיי את החדירה ביד ימין וג'רו הולידיי מצטרף לכיסוי, בעת שדורט חותך לצבע מאחורי הגב של הולידיי. שיי עוצר לרגע, מקפיץ מאחורי הגב, מעביר לשמאל ומאיץ. קורנט צריך להשגיח על גידי ולא קרוב מספיק כדי לעזור. פורזינגיס חייב לשים עין על ג'ו וידו אינה משגת. שיי מוצא צבע פנוי, 2 נקודות. איך שומרים על הדבר הזה לעזאזל?

פעם פשוט נתנו להרביץ

השחקנים היום לא רק חכמים יותר, הם גם אתלטיים ומהירים מאי פעם. כל המתגעגעים לשנות ה-80 - נסו לתת שמות של שלושה גארדים מאותו עשור שהיו מסוגלים לעצור מתפרצת‎ של דיארון פוקס עם שני קלעי שלשות, קיגן מארי וקווין הרדר, שדוהרים מימינו ומשמאלו לפינות המגרש. או הגנה שהיתה מסוגלת להתמודד נגד מילווקי שמשחקת פייב-אאוט (5 שחקנים מעבר לקשת), עם ברוק לופז שיוצא לקו השלוש, חוסם לדמיאן לילארד ורץ הצידה להתפנות לשלשה, בזמן בו יאניס חותך לצבע במהירות 30 קמ"ש. זה השלב בו חלקכם תמלמלו "דטרויט פיסטונס, בד בויז", נכון? אז בואו נדבר עליהם רגע.

בעונת האליפות השנייה של הפיסטונס, 1989/90, הם אכן שיחקו בקצב של 94.4 התקפות לערב כשממוצע הליגה עמד על 98.3 - אגב, מאוד לא רחוק מהממוצע כיום (99.2), רק עם הרבה פחות שלשות. ההצלחה שלהם, ושל שיקאגו בולס (שגם הם שיחקו לאט יותר מהממוצע של הליגה) בשנים שלאחר מכן, הורידו את קצב המשחק והכתיבו כדורסל איטי ופיזי יותר. התקופה הזו הולידה חלק מהכוכבים הגדולים ביותר שהליגה ראתה, אבל כשחלקם פרשו, נשארנו עם פיזיות, איטיות, ומוצר בלתי ניתן לצפייה. רק תקשיבו לקווין דוראנט - שחקן בגובה 2.10 עם זריקה בלתי ניתנת לעצירה, עוד יצור שלא היה כמוהו בליגה לפני 30 ו-40 שנה.

"אני רואה המון משחקים משנות ה-90 וה-80, והם שיחקו פיזי - אבל אני חושב שפשוט נתנו להם לעשות המון עבירות בלתי ספורטיביות. לא היתה עזרה בהגנה - פשוט היו הרבה עבירות בלתי ספורטיביות שלא הפכו לקנסות ולהרחקות, אז נראה שהכדורסל היה קשוח יותר", אמר קיי.די בפודקאסט שלו, "גם אצלנו משחקים פיזי - יש הרבה יותר ריווח, אבל משחקים פיזי. יש כיום המון חבר'ה חזקים ואתלטיים". יכול להיות שהפיסטונס היו פשוט מצופפים את הצבע מול שיי - והתוצאה היתה פשוט שלשה פנויה - או שולחים את מארק אגווייר לעצור אותו בעבירה מהירה במתפרצת - והתוצאה היתה Take Foul, עוד חוק חדש שמאיץ את המשחק: שיי היה קולע 2 מ-2 מהקו ומקבל את הכדור מהצד לעוד התקפה.

חברו את המהירות, האתלטיות והקליעה, ואנחנו נמצאים בעידן פסיכי. "צריך להבין שיש היום יותר קצב, יותר ריווח, הרבה יותר חיתוכים לסל", אמר ל-ESPN ג'ו דומארס, בד בוי בדימוס וכיום בעל תפקיד בכיר בהנהלת ה-NBA. "כל אלה עובדות, אין באמת טיעוני נגד. כל זה מותח את הגוף כמו שלא היה מעולם". התוצאה היא ימי ה-"seven seconds or less", רק לא בקבוצה אחת אלא בכל הליגה - כדורסל על ספידים, תרתי משמע. כמעט בכל ערב תראו התקפות של 5 ו-6 שניות שכוללות ספרינט עם הכדור, חסימה ושחרור לשלשה, או הנעת כדור זריזה שמובילה לזריקה פנויה. בכל משחק יש כמעט יותר התקפות מאי פעם, עם יותר קלעים טובים מאי פעם, ויותר שחקנים מהירים ואתלטיים מאי פעם. מה חשבתם שייצא, גלידה?

ה-NBA פשוט מתקרבת לנקודה בה המוצר הופך מצד אחד לאידיאלי עבור הדורות הצעירים חובבי הריגושים, שמקבלים יותר היילייטס מאי פעם, ומצד שני, גם לבלתי ניתן לצפייה עבור אנשים כמו ידידי נ', ששלח לי הבוקר הודעה "זוכר שפעם שיחקו הגנה בליגה? אח, הימים הטובים ההם". הליגה לא רוצה לוותר על נ'. ודווקא במובן הזה, יכול להיות שפתאום יש תקווה.

דברו גם על ה-84, לא רק על ה-73

המון אנשים מדברים על ה-70 של אמביד, ה-73 של לוקה וה-62 של טאונס ובוקר (אגב, התחרותיות המטורפת בין השחקנים גם גורמת להעלאת הרף בינם לבין עצמם), אבל לא מספיק אנשים מדברים על ה-84 שהיו בין לבין בגארדן. דנבר נאגטס, קבוצת כדורסל נהדרת לכל הדעות, אלופת NBA גאה, הגיעה בהרכב מלא לשחק בגארדן נגד ניו יורק ניקס, והובסה 122:84.‎ הניקס הביאו בטרייד לפני מספר שבועות את או.ג'י אננובי ומאז המדד ההגנתי שם עומד על 103.3 נקודות ל-100 התקפות של היריבה. זה עדיין נשמע המון, נכון? אז לידיעת הרומנטיקנים: זה מדד טוב יותר ממה שהיה לבד-בויז של דטרויט בעונת האליפות השנייה שלהם - ליימביר, דומארס, רודמן ואייזיה ספגו אז 103.5 נקודות ל-100 התקפות של היריבה.

הקבוצות הטובות באמת ב-NBA העונה הן קבוצות הגנה טובות עד מעולות. בדרך כלל הן עושות זאת עם שחקנים חזקים ואתלטיים שמצטיינים גם בצד הפחות פופולרי של המגרש. אפילו לא מדובר כאן על הסופרסטארים שמשחקים בשני צדי המגרש כמו קוואי, אמביד, יאניס ואנתוני דייויס, אלא על שחקני משנה כמו אננובי ולו דורט, ג'יידן מקדניאלס ואייזיק אוקורו‎. בבטן הרכה של הליגה עדיין יש הרבה יותר מדי הגנות בינוניות, אבל בקבוצות הטובות כבר בונים את הביצורים המודרניים, הגנה דינמית ואגרסיבית ומתחלפת וחכמה - ובשלב מסוים, זו תהיה המגמה שתמשוך ‎את הליגה, ותביא את התוצאות למספרים קצת יותר שפויים.

לכל אלה אפשר להוסיף את הדור הכי טרי שיש. ויקטור וומבניאמה והולמגרן, שני רוקיז, מדורגים נכון לסופשבוע הזה בין ארבעת המובילים בליגה בחסימות. סן אנטוניו של וומבי עדיין חלשה וצעירה, אבל זו של הולמגרן היא אחת ממובילות הליגה, וככל ששניהם יהפכו לדומיננטיים יותר, השחקנים שבאמת עושים את ההבדל יהיו כוכבים הגנתיים.

כן, זה ייקח זמן, ועוד הרבה הצגות של 60 ו-70 נקודות, ותוצאות של 143:146 ותלונות של פול פירס ופאו גאסול והחבר נ'. בסופו של דבר מדובר בתהליך מעגלי. לתוצאות של 78:69 כנראה כבר לא נחזור, אבל כנראה שבשלב מסוים, הקבוצות שלא משקיעות בהגנה יישארו כל כך מאחור, שגם שם יצטרכו להסיק מסקנות, להחליף מנטליות, ולהתחיל להגיד בקול רם את המילה הגסה ההיא, ועוד בהטעמה של רפי גינת: ה-ג-נההההה.