1. כשרותם חתואל הקיץ משנתו, הנגב כולו התעורר יחד איתו. כמה חיכו לו בשפיץ של הנעל האדומה. הפציעה בשרירי הבטן, הניתוח וההחלמה הממושכת דכדכו את רוחו וגרעו מכוח האש של ב״ש. שובו של הקאמבק התמהמה עד שאמיר גאנח הניח את הכדור על מצחו של 77 באדום ורץ לחבק אותו לרגל הסיפתח. אחרי הבישול של חתואל לתורג׳מן ידענו מיהו איש המשחק, ועכשיו לך תדע איך משכפלים את המפתח לניצחון, כך שיניע את שיני הצילינדר ברביעי הקרוב. מה שהלך יופי נגד רובי לבקוביץ', מקווים בטרנריה, אולי יעבוד גם מול רובי קין והצבא הצהוב.
2. בהתחשב באקלים הפוליטי השורר בארצו, ובאובדן המח של ראש ממשלתו שצייץ עצמו לדעת (״אמילי הנד ילדה תמימה שאבדה ועכשיו נמצאה״), ראוי להתייחס לרובי קין כאחד משלנו. באירלנד מחפשים מאמן חדש לנבחרת, והוא איתנו, חשוף כמונו לירי אלים של טילים מעזה; נדרך בזמן אזעקות; מחשב כמו כולם את הדרך המהירה למרחבים המוגנים. רובי הוא אירי כחול-לבן. עונד סרט שחור על זרועו ומוביל את הליגה הישראלית בזמן שעסקני ההתאחדות האירית מפשפשים במעשיהם של המועמדים להחליף את סטיבן קני בתפקיד המאמן הלאומי. בעימות הסמוי המסתמן בין רובי לרוי, תחזיקו אצבעות לקצב לשעבר מתיאטרון החלומות. את הקין הטוב תשאירו אצלנו.
מכבי חולמת על אליפות ראשונה מאז ימי איביץ׳ העליזים, וכבר שנו רבותינו שהאליפות עוברת בבאר שבע. ביקורו הקודם של האירי בטרנר נגמר עם שישייה מהדהדת, הפעם הוא יסתפק ב״ניצחון מכוער״ כמו נגד נתניה.
3. היו ימים שאוהדי בית״ר איימו לשרוף את המועדון על דברים של מה בכך. הצ׳צ׳נים שהביא גאידאמק פילגו את מחנה יהודה. על תיקו ביתי נגד סכנין לא היו עוברים לסדר היום, הפסד להפועל נחשב לאסון ספורטיבי. העונה רק יצאה לדרך והפועל כבר חגגה בטדי, ובשבת כמעט התרגש על נומה ועוזי גופיה דאבל מהגיהנום. רגע לפני שאבוקסיס קילף לעצמו עוד חתיכת עור מהפדחת, הגיעה הגאולה.
הביצוע המושלם של אמיר ברקוביץ׳ הציל את יוסי ואת כבודה של בית״ר. כולה תיקו תיקו שוויון נגד סכנין, ותראו איזה אושר מזוקק. מדובר כנראה בהרגשה עילאית כמו זו שליוותה אמש את אוהדי היונייטד אחרי התיקו המופרך באנפילד.
4. באמת חשבתם שחיפה תישאר תחת שליטה אדומה גם אחרי הדרבי? עם רגל קשורה וסרט על המצח, ליאור רפאלוב נתן בראש לקבוצה של רוני לוי, והשיב את הסדר על כנו בסמי עופר. על הקווים היינו עדים לחילופי דורות, כשהמאמן הצעיר וחסר הניסיון עשה בית ספר למאמן הוותיק והמעוטר. רובן עטר, בעמדת הפרשן, יגיד לכם שהאלופה נתנה פור לליגה. קצב ההתקדמות של מסאי דגו מזכיר לנו את המירוץ הדרמטי ל-800 מטר באולימפיאדת מינכן. דייב ווטל מארה״ב, שכונה איש המצחייה, השתרך מאחור ברוב שלבי הריצה, וכשנותרו כמה מאות מטרים חרך את המסלול, עקף את כולם, וחתך ראשון את קו הסיום. על הפודיום, כשמדליית הזהב צמודה לחזהו, וההמנון של ארה״ב מתנגן ברקע, ווטל פרץ בבכי. דגו קונה את התסריט. ריצת חייו יצאה לדרך.
5. ברגעים כאלה, שאחדות ושותפות גורל משמשים בהם בערבוביה, מוטלת על כולם החובה לספור עד 10 לפני שפולטים שטויות. טוב יעשו אנשי ריינה אם יבטלו את דרישתם לפסול את השופט אוהד אסולין מלנהל את משחקי קבוצתם בעתיד, בטענות משונות לקיפוח ואפליה. גם אם היה מקום לאשר את השער שקייס גאנם כבש לרשת של זובאס, הקייס של ריינה חלש למדי.