צופה אל הבאות: המסקנות והלקחים מהבכורה של מכבי לעונת היורוליג

9.2
עיון קצר בויקיפדיה מעלה שלא מעט דברים חשובים והיסטוריים קרו, לאורך השנים, בתשעה לחודש פברואר. רב האמן קספרוב הפסיד לראשונה במשחק שחמט למחשב המכונה כחול עמוק. מטוס הבואינג 747 ערך את טיסת הבכורה שלו. ומכבי תל אביב ניצחה את פרטיזן בלגרד במחזור הראשון בעונת היורוליג החדשה. ולא, לא התבלבלתי הפעם, לשם שינוי. מכבי תל אביב ניצחה את פרטיזן בלגרד, מעשית, כבר לפני כשמונה חודשים. ב-9.2.23 הודיעה מכבי תל אביב על הארכת חוזהו של לורנזו בראון. שזה, למען האמת, הישג לא פחות מרשים מההחתמה המקורית שלו בצהוב כחול, לקראת עונת 2022/23. ואת השיחוק הזה השלימה, בשבועות ובחודשים שאחרי, עם הארכת החוזים לבולדווין הרביעי, לקולסון השני, לסורקין האשדודי, לדיברתולומיאו הישראלי וכו וגו ודו.
 
טרם פתיחת העונה ונוכח הגרלת המשחקים הקשוחה, היה ברור לכל שהיתרון היחסי שאמור לשחק לטובתה של אלופת ישראל מגיע הישר מאותה המשכיות פלאס היכולת שלה להתאמן לאורך כל תקופה ההכנה עם סגל מלא ונטול שחקני מונדובסקט. וזאת הרי לא סתם המשכיות, אלא המשכיות של כל מי שחשוב. ואחרי תקופת הכנה מג'עג'עת, זכו מקבלי ההחלטות לדיבידנד ראשון וחשוב מול פרטיזן בלגרד. גם הקבוצה של ז'לקו שימרה בסגל שלה לא מעט שחקנים חדשים, אבל להבדיל מיריבתה שריקדה על הפרקט של יד אליהו הישן, הסרבים איבדו נכסים משמעותיים. אז כן, קרדיט ראשון וגדול במיוחד, על ההמשכיות, מוקדש לאבי אבן. אותו אבי אבן שעל ההחתמות שהוסיף בקיץ עוד נבקר, נדון ונדוש. אותו אבי אבן שאמון על חיזוק הסגל כאן ועכשיו.
 
ועכשיו זר, מה עכשיו?
בקיץ האחרון התמודדה מכבי תל אביב עם דילמת 7 או 8 זרים. כלומר, האם להוסיף לקיים עוד זר אחד. על פי פרסומים זרים, היו קולות מכיוון הצוות המקצועי שביקשו יפה שיגיע זר נוסף, אחד שיחזק ויעבה את הקו האחורי. והיו קולות, שניצחו, שהחליטו שרצים עם מה שיש ושומרים את אופציית התגובה להמשך. האם צריכה הייתה מכבי תל אביב לפתוח את העונה הזאת עם 8 זרים? לעניות דעתי המרודה, התשובה היא שכן. עם כל הכבוד לקיים, מרגיש לי שהסגל דורש סקילס נוספים בתפר שבין מובילי הכדור BB + בלאט (שעדיין, עם כל הכבוד, לא זכאי להיכנס לרשימת ה B'ס לבין עמדה מספר שלוש של קולסון, קליבלנד ומנקו). מצד שני, השאלה הזאת כבר הפכה בלתי רלוונטית אל מול פציעתו של בולדווין.
 
לי, באופן אישי, אין שום מידע ומושג מהי חומרת הפציעה של האיש. לא מבין בזה. עם זאת, כאשר עושים בדיקות MRI חוזרות, ספק רב אם מדובר רק בגב תפוס. בכל מקרה, הפציעה הזאת מייתרת לגמרי את ההתלבטות לגבי הזר השמיני, כי מישהו צריך להגיע ומהר. והמישהו הזה צריך לספק תשובה התקפית שיכולה לשבת גם ליד הרכז בכדורסל שהקבוצה הזאת רוצה לשחק. כי כרגע, למרות הכדורסל מעורר ההשתאות בו חזינו אמש, הסגל הנוכחי לא מסוגל לייצר מענה מספיק טוב לצורך הזה.

רג'קט
על פי מילון אבניאון, פירושו של המונח רג'קט הוא פגם/ חסרון/ ליקוי. החל מאמצע עונת המשחקים הקודמת, קצת אחרי האופוריה הצהובה מהכדורסל הבלתי סביר בעליל שייצר עבורה לורנזו בראון, החלו לצוץ הביקורות על האיש שהוליך את ספרד לתואר אלופת אירופה. פתאום גילו מלהגים שונים את חולשותיו של האיש. את היעדר הכריזמה. את היעדר המוטיבציה ההגנתית. את השאיפה שלו לעיתים להשתבלל ולהיעלם. את חוסר הרצון שלו לעיתים להתאמץ במשחקים שפחות חשובים לו. את חוסר היכולת שלו להתמודד מול הגנות שבאות כדי לחבוט. ובהמשך ישיר להיעלמות היחסית של אבא לורנזו בסדרת הפלייאוף מול מונאקו, חזינו לנגד עינינו בעיניו המשועממות לאורך כל הקיץ האחרון בכלל ובמשחק גמר גביע ווינר מול הפועל ירושלים בפרט. אין ספק. לורנזו בראון רווי רג'קטים.
 
אה, ואין ספק שלורנזו בראון הוא פאק*נג שחקן כדורסל מרהיב. שכאשר בוחר ללחוץ על כפתור ההדלק, לא נותר למתנגד אלא להתחיל לעשות קולות של שטיח. לורנזו בראון היה עצום אתמול, כל עוד נוכחותו נדרשה. עם מחצית ראשונה מופתית של 22 נקודות, 6 אסיסטים ומדד יעילות 28 (!!), הוא כיבה את האור, מעשית, על הקבוצה של ז'לקו. ואלו לא רק הנקודות, אלא היכולת של בראון להפעיל את משחק ההתקפה הצהוב ולגרום לו להיראות כאילו אנחנו בשיאה של העונה.
 
הקבוצה של קטש, בטח ובטח בחמישיה הפותחת נטולת הסופר סטאר בולדווין ובה קליבלנד בעמדה מספר 2, היא קבוצה שאמורה לסבול מלא מעט קשיים במשחק ההתקפה המסודר, המכונה לעיתים המשחק העומד. אבל אין ולא היה שום דבר עומד במשחק התזזיתי שאותו הריץ לורנזו בראון כבר מהפוזשן הראשון. הכדור עף מצד לצד, שחקנים נעו חיש חש, בטמפו וברמת ביצוע שהשאירה את ההגנה הסרבית המומה. אה, ורמת הביצוע של האיש בפיק אנד רול. יא ראבי. ולא סתם בפיק אנד רול, אלא באופן המופלא שבו הוא עושה רג'קט לפיק אנד רול. באופן המופלא, במשחק מול פרטיזן, שבו השתמש בטיפול ההגנתי של הסרבים כדי להעניש את הרעיונות ואת תכנית המשחק שלהם.
 
היידה. זמן להדגים ולרג'קט.
אחרי שהכדור זז קצת אל ומג'ון די, אנחנו מתייצבים על פיק אנד רול של אבא לורנזו, באמצע, עם סורקין. מאחר שסורקין מראה חסימה לכיוון כתף שמאל של אברמוביץ' (ששומר על בראון), ההגיון אומר שבראון יכדרר ימינה. אבל בראון, שמזהה את הטיפול ההגנתי (שמנסה לכיוון אותו שמאלה) ואת הריווח ההתקפי, משתף פעולה והולך נגד כיוון החסימה. ובשפת הכדורסל, נגד כיוון החסימה = רג'קט. ואותו רג'קט מוביל אותו לחדור שמאלה. וכאשר ז'ק כהן קורא את המצב ונשאר במקומו, נוצרת תעלה דרכה יכול סורקין לנוע, לתפוס ולדפוק דאנק. איזה יופי.

עוד דוגמא לעוד ריג'קט. המהלך כאן מתחיל מעוד נסיון פיק אנד רול של בראון עם סורקין. מאחר שאברומוביץ' מנסה למנוע מבראון ללכת ימינה, הוא עושה כאן רג'קט ראשון ופונה שמאלה. ואז שוב סורקין, ושוב בראון. ושוב רג'קט, במקום להילחם בנסיון לכוון אותו. וטריצה בתוך פרצוף של אוברדוביץ' ואברמוביץ'.


 
יאללה. אחרון. הכדור עובר מבלאט לריברו לבראון. ולא תאמינו, השומר שלו הוא אותו אברמוביץ'. ולא תאמינו, הטיפול ההגנתי נשאר זהה (למטיבי לכת, וריאציה של טיפול בשם אייס). ולא תאמינו, כי גם הפעם בחר לורנזו לקחת מה שנותנים לו ולעשות רג'קט. ולא תאמינו איך זה הסתיים.

 
וזה לא קרה רק מול אברמוביץ', וזה לא קרה רק מול הטיפול ההגנתי הזה. לורנזו בראון עשה על המגרש מה בראש שלו. וזה היה מרהיב. וזה היה מדבק. וזה הוביל לחגיגה של כדורסל התקפי, כמו לדוגמא במהלך הבא. וקבלו הפעלה: מי שיזהה את כל האלמנטים המקצועיים השונים בתוך הפוזשן הזה וישלח לי אותם בטוויטר, לא יזכה לפרס מתנת, אבל כן לאזכור ומחיאת כף.

שומרים?
עוד מעט נחזור להתקפה, למרות שהיא היא הסיפור הגדול של משחק הפתיחה. כשהיא פותחת בחמישיה עם שלושה אתלטים, מהם שני אתלטי על דוגמת ניבו את קליבלנד, הציפיה היא לקבל גם עצירות הגנתיות ובעיקר ענישה מהירה במתפרצת בצד השני. ולא, לא אטען לרגע שהצהובים שמרו טוב מאוד אתמול, למעט רגעים מסוימים ברבעים מסוימים. האם בכלל אפשר לשמור טוב מאוד עם שחקני הגנה בינוניים (בראון, בלאט, ז'ק וכיו"ב) שפוקדים את הפרקט? אהה, לא בטוח. האם אפשר להשתולל, להתנפל (עם או בלי לחץ מאורגן על חצי מגרש או מגרש שלם) או לכל הפחות להיעזר באתלטי העל הללו על מנת לשבש מהלכים ולהכריח זריקות לא נוחות? ברור שכן. בטח מול קבוצה ולה בעיות בעמדת הרכז. בטח מול קבוצה שבוחרת להתחיל משחק בתל אביב כשהרכז שלה הוא פוניטקה (?!). בטח בבית. בטח כשיש תכנית משחק הגנתית ברורה ומותאמת לדברים שפרטיזן יודעת לעשות.
 
תראו למשל את העצירה ההגנתית הזאת, והעונש המיידי בצד השני. התרגיל כאן מתחיל מחסימה של קופריביצה הענק לזאק לידיי, חסימה מסוג   RAM שמובילה לחסימת פיק אנד רול של אותו לידיי. מכבי מגיבה בחילוף אוטומטי בין כהן לניבו, שיהיה גם זה שיטפל בפיק אנד רול. שיהיה גם זה שיסתיר ללידיי, לבדו, את השמיים (ואגב, לידיי אתמול, גם בחסות ניבו, היה מזעזע בשני צידי המגרש ובמיוחד בהגנה). ומשם, חמישה כדרורים של בראון בחמש שניות, בדרך לסל קללל.

תראו בבקשה את הפוזשן ההגנתי הזה. אחרי פתיחה חזקה של החמישיה הראשונה, התחילו לעלות נינג'ות הספסל, והפעם ג'ון די וסורקין. ושימו לב בבקשה לאופן שבו ממרר דיברתולומיאו את חייו של פאנטר. ושימו לב בבקשה לאופן שבו ההגנה כולה נערכת כדי להתמודד מול הפרנצ'ייז פלייר של הסרבים. תעצרו רגע כשהשעון הגדול מראה 3:25 ותראו גם את הטיפול של ג'ון די וסורקין מול פאנטר, גם את הצעד קדימה שמבצע ז'ק כהן שמרמה ומתקרב מהפינה וגם את האופן שבו מסמן לורנזו בראון לכיוון אמצע הרחבה, שרצוי שתהיה מאוישת. ועכשיו עוד פיק אנד רול של פאנטר, ועוד טיפול אגרסיבי של דיברתולומיאו וסורקין ועוד סימון של בראון לכיוונו של קולסון. והנה, כשפאנטר מקפץ אל על, יש 4.5 שחקנים צהובים בתוך הצבע. וגם כשנאנלי. ואז 6 שניות ודאנק בצד השני. הידד.

והאמת? היו שלבים בהם עזרה ההתקפה המבולבלת והלא מדויקת של אוברדוביץ'. רגע, אקח עצמי רגע ואעמיד עצמי בפינה, נוכח דברי הכפירה המבישים הללו מול מוח הכדורסל בכלל וההתקפי בפרט שהכרנו ביבשת הישנה (ולא בטוח שרק בה). אבל כן, חזינו אתמול בלא מעט מהלכים שבהם לא באמת נדרשה הגנה גדולה כדי להצר צעדיה של ההתקפה הסרבית.
 
למשל כאן. פרטיזן מריצה כאן תרגיל שמורכב משני מהלכי מעלית, אבל אף אחד מהם לא מבוצע כמו שצריך. עם 3:33 על השעון הגדול, אמור דוזייר לעלות על חסימה כפולה של לידיי וקופריביצה. אבל לידיי שוכח את מקומו וקליבלנד מסתדר בקלות עם החסימה הבודדת. אוקיי, ועכשיו, עם 3:27, זהו פאנטר שאמור לעבור דרך החסימה הכפולה של שני הגבוהים של פרטיזן, אלא שגם הפעם מיקום החסימות לא מספיק מדויק (ונמוך), ודיברתולומיאו התזזיתי לא מתקשה להתייצב מול האיש שלו ולעשות למהלך הזה סוף.

החדשים
את הדומיננטיות שלה אתמול ביססה מכבי תל אביב עם השחקנים הממשיכים שלה. ומה לגבי המצטרפים החדשים? בשלב זה מרגיש האדון ווב מחוץ לעניינים. נעקוב בעניין. וקליבלנד הראה לנו דברים שדי צפינו מראש: אתלטיות עצומה, יכולות אדירות במגרש הפתוח ופוטנציאל הגנתי גדול. ואפילו תיבל ביכולת מסירה שהיא הכל חוץ ממובנת מאליה (4 אסיסטים). ובחסות השטף, הדיוק ההתקפי ויכולת העל של לורנזו בראון, גם לא פגע ביכולת של הצהובים להעניש בכדורסל של חמישה על חמישה.
 
ועכשיו חסיאל ריברו. שהוא סיפור מעניין. בכל וריאציה שתבחרו, לא אמור הקובני להחשב כשחקן שעושה הבדל ברמה הזאת. ולא בכדי התמקדה התחרות על שירותיו העונה בציר הפועל תל אביב – הפועל ירושלים, עם כל הכבוד המגיע. על בעיות הריבאונד שלו (גם אתמול סיים 14 דקות בלי ריבאונד הגנה אחד לרפואה) והאלמנטים השונים בהגנה שבהם הוא מתקשה עוד נעמוד. בהתקפה, מהצד השני, הוא מביא איתו משהו שמסקרן נורא לדעת עד הוא רלוונטי עבור המאמן שלו. בסגל שבו כמעט אין מענה לצורך הזה, ריברו הוא אחד שיודע לנעול, להיות פיזי ולעבוד עם הגב לסל. וזה רלוונטי בעיקר מול הגנת חילופים, בה משתמשות מרבית הקבוצות ובכלל ובכל הנוגע לטיפול מול צמד BB בפרט.
 
נדגים. תמיר בלאט מקבל כאן חסימה שמייצרת חילוף הגנתי, שבו שומר אברמוביץ' הקטן על חסיאל הגדול. והקובני עם השיער הצבעוני חותר אלי מגע, נועל ומעניש. כמה פשוט, ככה חשוב.

 
אוקיי, אבל זה אחרי חילוף. ומה לגבי החלק הכי דומיננטי בארגז הכלים של ריברו, קרי משחק הגב לסל המובנה? כי מכבי, כי קטש, ממש לא נוטים להתעניין בסוג המהלך הזה, שהפך לא רלוונטי בקבוצה הזאת. אבל אתמול, גולשות וגולשים יקרות יקרים, קרה משהו שעליו צריכים להתעכב. במשך 3 התקפות רצופות, באופן הכי מובנה שיש, סימנה והלכה מכבי תל אביב למהלכי גב לסל. ואם הולכים למהלכי גב לסל בכלל ועם ריברו בפרט, יש אשכרה סיכוי שאפשר יהיה לקבל ממנו משהו בעונה הזאת. יאללה, נראה מהלך מייצג.

ויאללה, מהלך שני, שעובר דרך חסימה של בלאט ומשולש התקפי נהדר עם ז'ק כהן.
 
רגע. ועכשיו בלאט ג'וניור. עם כל הכבוד לנסיון היורוליג שצבר העלם בערבות ברלין, זוהי עונתו הראשונה בקבוצת יורוליג אמיתית. ואני לא מצליח לזכור שחקן ישראלי שנכנס למכבי תל אביב בגישה אגרסיבית ומרשימה כמו זאת של תמיר בלאט. ובהיעדרו של בולדווין, האסרטיביות הזאת היא מצרך סופר דופר נדרש. וגם כשהוא ממשיך להתקשות בכל הנוגע ליכולת להחדיר את החפץ העגול בתוך הטבעת, אי אפשר שלא להתרשם שוב ושוב מאחד המוסרים הישראלים הכי טובים שידענו, עם פוטנציאל לסיים קריירה כמוסר המקומי הגדול מכולם. ולא, אני לא טוען לרגע שהכל ורוד, כי יש בדומיננטיות של בלאט, בחיבור העיוור שלו עם מאמנו ובשילוב ההגנתי שלו עם בראון פוטנציאל בעייתי, אבל זה משהו שאולי אולי נעסוק בו בעתיד. בהווה, קרי בפתיחת עונת היורוליג, הוא היה נהדר.
 
שלוש נקודות לסיום
1.       ניבו – אלו לא רק הנקודות, כמו הגיוון היחסי. אחד ממשחקי ההתקפה השלמים ביותר שראינו ממנו.
2.       ריבאונד – בעונה שעברה מכבי הייתה קבוצת ריבאונד התקפה נהדרת וקבוצת ריבאונד הגנה רעה. ואתמול, נהדרת בהתקפה ובסדר גמור ומעלה בהגנה. שלא במפתיע, הריבאונדר המוביל (בהגנה) הוא בונזי קולסון.
3.       ריקודים  - אז ריקודים היו, כאמור, ובשפע. ריקודים שהשיגו נצחון ראשון וחשוב במיוחד, לאור חסרונו של בולדווין והלו"ז המורכב. ואתם יודעים מה, אפילו ההפרש עוד יכול להיות משהו שנחזור אליו בהמשך העונה. אבל, יש כאן אבל. כל שהוכח אמש היה שמכבי תל אביב יכולה להשמיד בבית, עם ההתקפה שלה, קבוצה שלא שומרת ולא מרביצה. לא בטוח בכלל שמכבי, גם עם סגל מלא, יכולה לעשות יותר מזה בחוץ או מול יריבה שבאה להתנגד. בשבוע הבא, כשתפגוש את מסינה במילאנו, נקבל עוד מידע נחוץ וחשוב על נציגתנו המשוריינת.