קולות המהפכה: הערב שעשה היסטוריה
צעקתם של אוהדי הפועל ת"א היא צעקתם של כל אוהדי הספורט הישראלי שאמרו 'די!'. אוהדים הם לא עבריינים, הם צינור החמצן של הספורט ובלעדיהם אפשר לסגור את העסק. לראשונה, הסולידריות מרימה את ראשה היפה ואומרת – הגיע הזמן להתחיל מחדש, זו שעתה של המהפכה
אלה ימים היסטורים לספורט הישראלי – קולות של מהפכה. קולות שאומרים "די". די לאלימות המשטרתית, די להתייחס לאוהדים כאילו הם נטל, די להפוך כל קהל לעבריין רק כי הוא אוהב כדורגל, או כדורסל, פשוט די.
אירועי הדרבי התל-אביבי בכדורגל, תמונות הפרשים והכאב שנשמע למרחקים היה הקדימון למהלך האמיץ של קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א. לא כי מישהו בעד להחרים, אלא כי מישהו בעד להקשיב. להקשיב לצינור החמצן שלו, ללקוחות שלו, לאלה שבלעדיהם זה עוד מקום עבודה.
הכאב של אותם אוהדים ישובים מחוץ לאולם הדרייב-אין היה כאבם של אוהדי הכדורגל שנדרסו בידי פרשים בבלומפילד, של הצהובים בשער 11 שנדחסו אל שערי הכניסה באותו דרבי, של אוהדי מכבי חיפה עליהם נורה גז מדמיע באצטדיון בנתניה ובטדי, של אוהדי הפועל ירושלים שספגו בטרנר, של אוהדי בית"ר ירושלים שרק הגעתם לאצטדיון הופכת לאירוע חסר פרופורציות כי בכל זאת – אלה אוהדי בית"ר.
כבר יותר מדי זמן, אף אחד לא עושה כלום. מגבה את הריבון ומתעלם מההמון. שומע צעקה ובוחר לאטום אזניים. הרי כמה פעמים שמענו בתקופת הקורונה ש'אי אפשר בלי הקהל'. אז אתמול אלה היו האדומים שאמרו 'עד כאן', אבל זה רק פסיק בדרך למשהו גדול יותר שקורה.
בנאיביות שלי, קראתי לא פעם לכל האוהדים להתאחד נגד האלימות המשטרתית. לחברים מהצפוני שיחברו ליושבי שער 11, ושער 5 והדרומי בטרנר והשאר נגד אלה שמסתירים את תגי השם, נגד השוטר שענה לי ביום שלישי בבלומפילד על שאלתי "למה אתם מכניסים פרשים" עם תשובה של "סתום ת'פה". להגיד – "אנחנו יריבים מרים, היסטוריים, אבל יש דברים חשובים יותר".
אוהבים לצעוק פה "יש אלימות בספורט", אבל נגד מי מופגנת אותה אלימות? מי מפגין את אותה אלימות? איך הגענו למצב שאלה שבאים להשליט סדר הם אלו שמפרים את אי הסדר. שומרי החוק הפכו להיות מעל החוק? למה? חלקם הם אוהדים בדיוק כמונו.
השבוע הגענו לקצה התהום בו האוהדים היו צריכים להחליט – האם אנחנו נלחמים על חיינו או שנופלים מהצוק ומוותרים על האהבה הכי גדולה שלנו ואתמול החלה המלחמה על האהבה. אומרים לאלה ששומרים עלינו שאפשר וצריך גם אחרת. שאנחנו לא דורשים כלום, רק לעלות במדרגות, להריח את הפרקט והדשא, לחגוג אליפויות ולדמוע כשמפסידים. מה אנחנו בעצם מבקשים? לראות כדורגל? לחוות כדורסל? לא להוריד חגורות במגנומטרים, או לחבק את הילד ממש חזק כשהפרש דוהר באמצע המון ללא הגנה..
זו שעתה של המהפכה. לא עם אלה שמדליקים אבוקות ויורים אמל"ח רק כדי להראות ש"הם הכי משוגעים" ויש להם חלק בגרירה של כולנו לכאוס הזה. אלא ארגונים האוהדים הטובים, המחבקים, התומכים, המשוגעים הטובים לדבר.
לא לשתוק עד שיורידו את התיוג של 'עבריין ספורט' על כל אחד שמגיע למגרש. אסור להפסיק עד שיתייחסו אלינו בכבוד, עד שישמרו עלינו מהפורעים שמקומם לא איתנו ויחבקו את האוהדים הטובים. שישתפו אותם, לתת להם להיות חלק מהפיתרון ולא להפוך אותם לבעיה.
מהמשטרה, אבקש רק דבר אחד – תעשי את העבודה שלך. תסתכלי במראה אחרי התקופה הזו ותגידי – טעיתי, הגזמתי, אולי צריך להתחיל מחדש. כי התחושה היא שאת קולות המהפכה הזו, אף אחד כבר לא יעצור.