שווה כל שקל: רפאלוב מהווה השראה לצעירים

כרבבה ירוקה הטריחה עצמה אתמול על מנת להגיע למושבה ולצפות באימון ערב בין מכבי חיפה למכבי פתח תקווה. בתווך בין מפגש אלופות אחד למשנהו, דחיסה של מפגש חצי גמר גביע טוטו מול מכבי פתח תקווה מרגישה כמו שמינית קלאץ' במקרה הטוב, ועדיין - הגענו במיטב מחלצותינו, כי זה כיף ללכת לכדורגל, עד שיוכח אחרת.

מעבר לכך, המשחק הזה עורר יצר סקרנות בנוגע למי יכול להתאים את עצמו למעמד ולקבוצה מבין השחקנים הצעירים ואלו הנמצאים בשולי הסגל. מספר הופעות בכורה של פרוספקטים צעירים סטייל ירין לוי, שריף כיוף בשער וכו' הן סיבה מספקת להגיע ברוב טקס גם למשחק שמרגיש שאפילו מי שמשחק בו מבין עד כמה שהוא מיותר.

קשה להתייחס, לטוב ולרע, למשחק הזה, היות ומדובר בהרכב השני בואכה שלישי של מכבי חיפה, כזה שישחק יחד שוב רק במקרה של מגפת שחין בכפר גלים - וגם זה בספק. עיקר תשומת הלב הופנתה לשתי עמדות: עמדת השוער, עם שריף כיוף ועמדת הקישור האחורי, עם שואו קפומאנה בהופעת בכורה במכבי חיפה.

בנוגע לראשון, בהחלט משחק טוב מאוד שהראה יסודות ועתיד, בייחוד במחצית הראשונה המזעזעת. בזמן שבו קבוצת המילואים הירוקה קירטעה על הדשא והזכירה את ימי קהת ודוס סנטוס העגומים, שריף כיוף שמר את מכבי חיפה במו ידיו במשחק. חייב לשפר את משחק הרגל שלו, אבל בכל מה שנוגע לאינסטינקטים, זינוקים ויכולת, בהחלט יש פוטנציאל טוב שם לשילוב כבר השנה.

אשר לשואו? היה אפאתי ונראה כמי שנקלע לאירוע בעל כורחו במחצית הראשונה, השתפר מאוד  במחצית השנייה עם המעבר של מסאי דגו לקו 4 ומסר מספר כדורים יפים מאוד, ובאופן כללי - נראה שיצטרך להסיר לא מעט חלודה לקראת ההמשך. מה שבטוח, על פי משחק אחד, בטח במשחק ובציוות שהיה בו להרכב, אי אפשר לחרוץ גורלות לכאן או לכאן, אנחנו נצטרך לבחון אותו בסביבה קצת פחות, אה.. מאולתרת.

בגזרת הילדים, ירין לוי הראה ניצוצות פה ושם אבל עדיין מאוד בוסרי ותהליך קבלת ההחלטות שלו לא טובה. ספק גדול אם יוכל להשתלב מיידי במכבי חיפה, הוא צריך לצאת להשאלה בעפולה ולעבור את התהליך. חמזה שיבלי, לעומת זאת, סבל במחצית הראשונה מהתיפקוד בעמדה המאוד לא טבעית שלו כמגן שמאלי, אבל עדיין הראה יכולות מרשימות של דריבל וכוח מתפרץ. ממש כמו ירין לוי, קבלת ההחלטות של חמזה שיבלי עדיין מאוד לוקה בחסר, הפעולה האחרונה שלו או לא מדויקת מספיק, או מעוכבת בגלל הצורך הלא ברור להמשיך לדרבל במקום למסור. עניין של זמן ובישול ארוך, והרבה סבלנות משני הצדדים, של השחקן והמועדון.

בנוגע לשאר - באמת שקשה ואולי גם לא פייר ליפול על שחקן כזה או אחר, הרכב בלי אף אחד מהאסים של מכבי חיפה על הדשא לא מעורר יותר מדי ציפיות לכדורגל טוב, ואכן לא היה כזה לאורך כל המחצית הראשונה. השינוי של מסאי דגו במחצית, במערך ובחילוף (ירין לוי בחוץ, גוני עולה לקישור עם שיבלי כקיצוני וחג'ג' נכנס כמגן שמאלי) עורר את המשחק ובסופו של דבר גם הכריע אותו, אבל קשה לומר שראינו יותר מדי כדורגל טוב גם במחצית המשופרת.

ובכל זאת, משחק נחמד עם כמה נגיעות יפות לאריק שוראנוב המגוון, דין דוד הדפיס כרטיס כרגיל וענאן חלאילי הוא כוכב כדורגל שדופק ממש חזק על דלת ההרכב הפותח בקבוצה משופעת כוכבים בחלק הקדמי.

אבל מעל כולם בלט אחד, שועל קרבות ותיק ומשופשף, שחקן שהיה שווה להגיע למושבה רק בכדי לראות אותו פותח עם סרט הקפטן על היד. זה לא שליאור רפאלוב נהנה ממשחק מדהים, כן? אני לא מציין אותו כאן בגלל החדות. נהפוכו, אני מציין אותו בעיקר כי בכל מה שנוגע לפעולות של הכסף, במסירה ובבעיטה האחרונה, הוא ממש לא חד. רחוק מאוד מהסטנדרט שלו.

קחו, לדוגמא, את הפעולה שלפני השער השני. ליאור חוטף באמנות, רץ למתפרצת, מתעכב מה שנדמה כמו שעתיים בשיחרור המסירה לחלאיילי עד שמגיע שחקן פתח תקוואי וחוסם לו את אופציית המסירה. בנקודה הזו, בכל תסריט, המהלך הופך לאיבוד ומתפרצת לצד השני. במהלך הכי מרשים של הערב, רפאלוב נכנס למאבק פיזי, זכה בו ושיחרר בכל זאת את הכדור ימינה לחלאיילי.

תבינו, ליאור רפאלוב הוא שחקן שאין לו כבר מה להוכיח בקריירה. הוא עשה באמת הכל, גם בכדורגל הישראלי, השיג כל כך הרבה ויוכל להסתכל בגאווה עצומה על הקריירה שלו, לא משנה מה יקרה בפרק הנעילה שלו במכבי חיפה. ועדיין, גם במשחק די נטול חשיבות, כזה שתקוע "בין הזמנים", הוא לא מוריד ראש לשנייה ונכנס למאבקים פיזיים כמו שחקן נוער בקבוצת פיטבולים.

די ברור שהוא מודע לזה שהדברים לא זורמים לו בפעולה האחרונה, אבל לא זו בלבד שהוא לא מוריד את הראש, אלא שהוא מכניס את עצמו בחזרה לעניינים על ידי הפעולות הפשוטות יותר והעבודה השחורה. זו גם חשיבה של שחקן מנוסה וחכם, וזו גם השראה עצומה ודוגמא לכל הצעירים של מכבי חיפה, בבחינת "ראה וקדש". וזו, מעבר לשערים והבישולים שעוד יבואו, הסיבה העיקרית שבגללה מכבי חיפה החזירה אותו, ובזכות הגישה והרוח שלו, הוא שווה כל שקל שמשלמים לו.

טוב, אלו היו הסלטים, כמו שאומר מישהו שנושא איכשהו בתפקיד רשמי בממשלת ישראל, ועכשיו למנה העיקרית: יום רביעי, פאקינג עשר בלילה, מעמד הר סיני בסמי עופר. המנון ליגת האלופות חוזר לסמי, וכל מי שיגיע לאצטדיון יעשה כל מה שרק יוכל, בלבו ובגרונו, בכדי לשמוע את המנגינה השמיימית הזו לפחות עוד שלוש פעמים נוספות, עוד השנה. ונאמר אמן.

נ.ב. בונוס מהמשחק: ענאן חלאיילי טוחן את טל בן חיים בדריבל בשער השני, במהלך שיש בו ניחוחות בניון מפריש את בן שמעון בדרבי המיתולוגי של ה-3:2. תענוג.