וואו. וואו. ועוד פעם וואו. ארבעה ימים מאז פארסת טקס הענקת גביע המדינה בסמי עופר, זכינו לקבל שיעור מעלף ולחוות את אחד הרגעים המרגשים, עוצמתיים ויפים שהכדורגל יכול לייצר.
80 אלף אוהדים בצהוב דומעים ביציע ואף אחד מהם לא זז. לא הביתה, לא לדשא, לא לשום מקום. קיר צהוב עצוב מלא דמעות עומד ומוחא כפיים לשחקנים השבורים על כר הדשא.
רגע לפני זה, דורטמונד הפסידה את אליפות הבונדסליגה, והדגש הוא על הפסידה, בצורה הכי דרמטית והכי אכזרית שיכולה להיות. 11 שנים הם רואים את באיירן זוללת צלחות, הפעם, כך כולם היו בטוחים, זה הולך להשתנות.
והאמת, זה היה כבר אצלם ביד. מה זה אצלם? ניצחון ביתי על מיינץ והשמפניות היו נפתחות, אלא שבפועל הרגליים רעדו והם לא הצליחו לעמוד במשימה. פנדל מוחמץ, עשרות החטאות ממצבים בטוחים ושני שערי חובה מוקדמים הכניסו אותם להלם ולבור עמוק. בדקה ה-80 הם קיבלו חבל הצלה מהמשחק בין קלן לבאיירן, אבל החבל הזה נקרע בדקה ה-90 וקרע את הלב של הצהובים שחורים.
גם קאמבק מרשים ושוויון 2:2 בשניות האחרונות, לא שינה את התמונה וגורל האליפות הוכרע לטובת הבאוורים בגלל, או בזכות, הפרש שערים. בכל מקום אחר, בכל תסריט אחר, הקהל היה עוזב או פורק את זעמו ותסכולו. לא כאן. כלומר לא שם.
בעוד השחקנים מפורקים על הדשא, מתקשים לעכל את שקרה, והמאמן מנסה לנחם אותם ובעיקר את עצמו, החלו עשרות האלפים ביציעים למחוא כפיים ולהריע לקבוצתם האהובה. איזו עוצמה של מועדון, איזו עוצמה של מסורת, איזו עוצמה של כדורגל. אז כן, דורטמונד הפסידה תואר בצורה אכזרית, אבל אין לי ספק שהיא זכתה באלפי אוהדים, כולל אותי, אבל בעיקר כוח עצום שיביא לה עוד הרבה אליפויות.