המיתולוגיה היוונית מספרת על מידאס, אשר זכה למשאלה אחת מדיוניסוס, אל היין. מידאס ביקש ממנו שכל מה שהוא ייגע בו יהפוך לזהב. ואכן, תחילה היה מאושר מאוד מיכולת זאת. הוא הפך מספר בדברים לזהב והתעשר, אך מהר מאוד התחרט על הבקשה. מידאס לא היה יכול עוד לאכול או לשתות, מכיוון שבכל פעם שנגע בשתייה או מזון, הם הפכו לזהב. כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לפסל זהב.
בשלוש השנים האחרונות, וביתר שאת בשנה החולפת, גל אלברמן הרגיש כמו מידאס של הכדורגל הישראלי. בליגה שבה תפקיד המנהל הספורטיבי זכה לאורך השנים לביקורות וחוסר אמון מבעלי הקבוצות (כמובן פרט לג'ורדי קרויף שעשה פה מהפכה בתחום), אלברמן היה, ועודנו, כוכב בוהק. איש מקצוע שכאילו נלקח היישר מאירופה, אבל גדל כאן, בכדורגל שלנו.
בחודש ספטמבר האחרון, ניסיתי לדרג את המנהלים המקצועיים בישראל על פי העבודה שלהם בקיץ. אלברמן קיבל ממני את הציון 9. ההכנה של מכבי חיפה לעונה האירופית, הפגיעה בזרים שהעלו את הקבוצה לליגת האלופות, הדרך בה היה מוכן לעזיבה של בוגדן פלאניץ', העוגן של הקבוצה, והנחית במקומם את בטובינסיקה וסק (מבחינתי שני בלמים טובים יותר מהרגע הראשון בו ראיתי אותם).
באותו דירוג כתבתי - "בכלל לא משנה איך תסתיים העונה הזאת בליגת העל, גל אלברמן הוכיח שלפחות כרגע, הוא המנהל הספורטיבי הטוב ביותר בכדורגל הישראלי. איש מקצוע רציני, עם בנייה לטווח ארוך, תכנית עבודה ויכולת להגיב לכל סיטואציה".
כשרואים איך הסתיימה העונה, אין לי ספק שגל אלברמן גם ראוי לציון 10. העבודה שלו בולטת וזועקת במיוחד כאשר ראינו מה קרה במי שהייתה אמורה להיות על הנייר היריבה החזקה ביותר של חיפה, מכבי תל אביב. כיצד היא לא הצליחה להגיב לאובדן של פריצה וגלוך, כיצד בנתה סגל לא מאוזן, וכיצד הצליחו שם לבחור במועמד הכי פחות מתאים להחליף את איביץ'.
אלברמן, כמו מידאס, באמת הפך כל דבר שהוא נגע בו בשנים האחרונות לזהב, אבל כעת הגיעה לפתחו ההחלטה המשמעותית ביותר שלו בתפקיד, והתחושה היא שאולי הפעם, הוא הלך רחוק מדי. אולי הפעם, "מגע הזהב" הזה יכול להתהפך על מכבי חיפה בצורה קשה. אם למישהו לא ברור עדיין, אני מדבר כמובן על מינויו של מסאי דגו למאמן.
חשוב להבהיר - אין לי כוונה לחזות, לנחש או להמר על ההצלחה של דגו בתפקיד. הכדורגל הוא תחום מלא בהפתעות, וייתכן שהסגל לבדו של מכבי חיפה, יספיק לה לריצה נוספת בצמרת ולתארים. אך ככל שאני מעמיק בנושא, אני מוצא את עצמי יותר ויותר מופתע מההחלטה למנות את דגו, ולמרות שלל ההסברים שקראתי, לא הצלחתי למצוא הסבר אחד שבו היתרונות עולים על החסרונות. לא מדובר פה בסיכון שלוקח אלברמן, מדובר פה בקפיצה מהגג, בלי מזרן על הרצפה.
מסאי דגו, כך אומרים, הוא איש כדורגל בכל רמ"ח איבריו. יש שמגדירים אותו אפילו מומחה טקטי, איש שחי ונושם את המשחק. זה כנראה נכון, אך האם זה מספיק לקבוצה גדולה? במקרה של דגו, זה אפילו לא הספיק לקבוצות בליגה הלאומית. גם הצורה שבה מציגים אותו כ"מאמן שנבנה מהנוער", חוטאת לאמת. מדובר במאמן שחווה התרסקות בקריירת הבוגרים שלו, ואימן עונה אחת בנוער של חיפה לפני שהגורל הניח לפניו את ההזדמנות של חייו.
וכן, גם רוני לוי ופפ גווארדיולה היו מינויים מפתיעים שהצליחו, אך כל אחד מהם היה פיגורה כשחקן, בן אדם שינק את ערכי המועדונים בהם שיחקו במשך שנים, זכו בתארים, היו שמות מוכרים בפי כל, והגיעו עם קילומטראז' ארוך של ניסיון בחדרי הלבשה מפוצצי אגו וכוכבים. מסאי דגו פשוט לא עומד באף קריטריון שבו בכלל ניתן להשות את ההחלטה הזאת לאיזשהו מינוי שראינו בעבר בליגה שלנו.
על פה השיח ברשתות, נראה שאוהדי חיפה מתחלקים בין מי שעדיין מכחיש את החדשות, למי שהתחיל להאמין, אבל לא מעכל. בקרב כולם, אותו נרטיב חוזר. "אם גל אלברמן החליט, אנחנו תומכים בו. הוא עשה מספיק עבור המועדון כדי שנלך עם כל החלטה שלו". זאת אכן גישה בריאה ואלברמן זכה לה בצדק, אבל בכדורגל, לפעמים אפילו יותר מהחיים עצמם, אתה מגלה מהר מאוד שמגע הזהב שלך בגד בך.
עבור הכדורגל הישראלי, אני מאחל למסאי דגו להצליח. לא בגלל שהוא מאמן את מכבי חיפה, אלא בגלל שהכדורגל הישראלי צריך מאמנים טובים. הוא צריך מאמנים מצליחים שיזכו לכבוד והערכה. הוא צריך שהמעדונים שלו יבנו מאמנים מתוכם. הוא צריך לחזור למצב שבו אין לנו רק ברק בכר אחר ושממה לידו, אלא לימים שבהם היו לנו שמות כמו גיורא שפיגל, אלי גוטמן, דרור קשטן ואברהם גרנט. ימים בהם לצד מאמנים זרים, ידעת שיש לך מבחר מספיק גדול של מאמנים כחול לבן.
בעצם הבחירה בדגו, גל אלברמן שם את עצמו בפרונט. הטענות הראשונות בכישלון, אם יהיה כזה, יגיעו קודם כל למנהל המקצועי. האהבה והתמיכה שהוא מקבל, בצדק, יתחלפו מהר מאוד בכעס ודרישה להסברים מהקהל שהתרגל לתארים, ומהתקשורת החיפאית התובענית. ואלברמן? החיצים יופנו אליו, והוא יצטרך לעמוד באומץ, ולהסביר. "הכל עליי, הכל עליי".