מיטב הלהיטים: על הניצחון של מכבי תל אביב

ואם פרידה
האמת היא שהניצחון של מכבי תל אביב במשחק 4 אמש (חמישי), אחרי ההפסד בשלישי, היה התסריט ההגיוני ביותר. האמת היא שתרחיש שבו מכבי מייצרת ריצה והפרש, בדרך לשבירה צרפתית ונצחון לא צמוד, גם הוא הרגיש סביר לגמרי. האמת היא שסיטואציה שבה מפרקת, משמידה, לועסת, יורקת החוצה ומחרבת הקבוצה בצהוב את הצורה של יריבתה מהנסיכות, אהה, לא הרגישה כמשהו שמוטב להמר עליו את הבית.
 
מכבי תל אביב נפרדה אתמול מהיכל מנורה מבטחים בכל הקשור לעונת היורוליג הנוכחית. ואם פרידה, וגם אם זה יתברר כמשחקה הלפני אחרון בליגה השניה בטיבה מודל 2022/23, אז אחלה פרידה שבעולם. במובן מסוים, מסיבת הסיום ליקטה ואיגדה בתוכה את מיטב הלהיטים של העונה הביתית הזאת, עם תוספות מוגזמות ואפקטים מוגזמים לרוב. עונה שאותה מסיימים הצהובים כקבוצה הביתית הטובה והמרשימה ביבשת. עונה שבה ידעה איך לייצר ריצות, לרכב על מומנטומים ולהציג בפני הקהל שלה כדורסל של ריקודים. של קאמבקים. של התקפה. של כשרון. של תיאום. של היילייטס. של כיף. וכן, דניאל מנס ציונה שביקש זאת במיוחד, כדורסל של סנופי דיסקו.

via GIPHY

Nothing Really Matters
איך מתרגמים 35 הפרש ונגיחות מדי התקפה לכדי משהו שאפשר לבנות עליו לקראת המשחק החמישי והמכריע? עד כמה ניתן לסחוב ולהעביר רגעים והצלחות ממשחק 4 למשחק ביום רביעי? האם ההפרש הגבוה מסמן או מסמל איזשהו פיצוח צהוב שנציגתנו תוכל לגרור איתה בחזרה לריביירה? אז ככה: בגדול, התשובה הקצרה היא שלא. לכל משחק, בטח בסדרת פלייאוף, יש חיים משלו. משריקת הסיום ועד כדור הביניים הבא, הכל נמחק ומתחיל מחדש ברמת הפריש מיש. תבוסה מחפירה יכולה בקלות להפוך לנצחון הירואי במשחק שאחרי. שום דבר לא באמת משנה, חוץ מ-40 הדקות הבאות.
 
מצד שני, התשובה הארוכה היא שלא, אף אחד לא יודע. מכבי תל אביב הוכיחה לעצמה שהיא יודעת לשנות ולהתאים עצמה. שהמאמן שלה מסוגל להחליף חמישיה פותחת, לעדכן טיפולים הגנתיים ולשחק טיפה עם הרוטציה. מכבי תל אביב הוכיחה למונאקו שהיא מסוגלת לבטל יתרונות מקצועיים שעבדו לצרפתים עד כה. מכבי תל אביב הוכיחה לכולם שהשיטה ההתקפית שלה לא שבורה. שהיא יודעת עדיין להוציא לפועל, כפי שעשתה בחודש מרץ הגדול. ושכל מה שצריך כדי שכל הטוב הזה יקרה הוא שני דברים קטנים בלבד: קצב (מהיר) ושלשות (שקולעים).

השפיץ של הטריצה
איך אנחנו אוהבים ללעוג לאלו שמלהגים את ועל הכדור סביבו מתרוצצים 22 שחקנים ועוד על דשא. נו, אלו עם השפיץ של הנעל שלהם. נו, אלו שהמאמנים שלהם מדברים בראיון סוף משחק על איך שהם שיחקו מה זה יפה, אבל לא ניצלו מצבים בשליש שקרוב לשער של היריבה. נו, אלו. ו-וואלה, אם נדבר גלויות, אצלנו בכלל ובסדרה הזאת בפרט זה לא שונה בהרבה, רק שאצלנו זה השפיץ של הטריצה. כן, גם במשחק מספר 4.
 
כשמונאקו נוצחה עד כה, במשחקים 1 פלאס 4, היא קלעה 3 ו-4 שלשות בהתאמה. והחטיאה 38 שלשות במצטבר. היא השיגה, בפעמיים בהן ירדה עם הראש בין הידיים, 15.5% בקטגוריית ההטלות מחוץ לקשת. שאפילו בצרפתית לא יגידו על זה את המילה (הבלתי נסבלת) שאפו. מצד שני, כשניצחה הקבוצה מהמקום שבו לא נוהגים לשלם מסים, היא כבר השתפרה לכדי 33%. אה, ומכבי, באותם שניים בהם ניצחה, קלעה 10 שלשות בממוצע, עם 38% לשלוש. כשהפסידה? ירדה ל-27%.
 
וכן, אנחנו יודעים להסביר טקטיקות, טיפולי פיק אנד רול, הגנות מתחלפות וכו וגו ודו, ואפילו נעשה זאת שוב הפעם, אבל האמת היא שהכל נראה יותר טוב והמאמן נראה יותר טוב כשקולעים זריקות טובות. ופחות כשמחטיאים זריקות דומות. וכמובן, 2<3, אלא שהפעם צריך לקחת את זה טיפה יותר רחב, כמסקנה לקראת גיים 5. יש מספיק זמן כדי לייצר התאמות טקטיות שונות ומשונות. ואפילו לחשוב על דברים חדשים, הגנתית או התקפית, שפתאום אפשר להשחיל. ואחרי שאמרנו את כל זה, יכול להיות שהמאמן שיטוס לקובנה יהיה זה שירגיש, במשחק שיעשה הבדל, מי השחקן הנכון לשחק ברגעים הנכונים בכלל, אבל בעיקר מי זה שהידיים שלו ישארו מספיק יציבות כדי לקלוע את השלשות הפנויות – ויהיו שלשות פנויות – בפרט. וואטארה? דיברתולומיאו? לויד? היליארד? ג'יימס? בראון? כל הפותר נכונה יזכה בחבילת נופש לליטא, מתנת.

תפוס את מייק
מייק ג'יימס חירב את תל אביב במחצית הראשונה של המשחק הקודם. אלו לא היו רק 18 הנקודות שקבר, כמו השליטה האבסולוטית שלו בטמפו, בתרגילים ובזהות השומר שלו – אותו הוא בחר. ברגעים בהם הלכו הצהובים לכיוון של חילופים אוטומטיים, ג'יימס ביקש, דרש וקיבל את ג'וש ניבו כשומר. כשזה קרה, זה כבר לא שינה כמה שחקני הגנה נוספים עזרו, עקצו או התקרבו לג'ינג'י כדי שימסור לאחרים. בטח ובטח כשהאחרים מיאנו להחטיא כשהיו פנויים.
 
מכבי ראתה, הפנימה וניסתה משהו אחר. קודם כל, האחר הגיע בדמות הסנטר שפתח את המשחק, קרי פויתרס ולא ניבו. פיינליסטית הגביע ניסתה להישאר, עד כמה שאפשר, במצב שבו ג'יימס נמצא מול גארד צהוב – ועדיף שזה יהיה בולדווין. ג'יימס אמנם קלע 8 נקודות ומסר 3 אסיסטים במחצית הראשונה, זאת שהייתה עדיין תחרותית, כי זה מה ששחקנים גדולים כמוהו עושים, אבל שליטה לא הייתה וגם ריקודים לא.
 
נדגים. ג'יימס כאן מול בולדווין. מסמן תרגיל ומקבל חסימה מהול, האיש שעליו מופקד ניבו. ולא, ניבו לא מחליף, אלא מתקיף לרגע את הכדור ושב לבסיסו בשלום. בלית ברירה, ג'יימס מוותר על הכדור, מקבלו בחזרה ולא מצליח לייצר שום יתרון מול בולדווין פלאס העזרה הקטנה של דיברתולומיאו. והיי, ראיתם את החיפוי ההגנתי בסוף המהלך של ג'ייק כהן?!

עוד אחד. פיק אנד רול מהיר של ג'יימס מוביל לזינוק קל של ניבו לעברו. זינוק, אבל לא חילוף, כי בולדווין מתאושש ואוסף לחיקו את ג'יימס חיש חש. מרגע זה מתחילים האלתורים בשחור מול רוטציות ערניות בצהוב. והיי, ראיתם את העצירה בסוף המהלך של ז'ק כהן?! היידה ז'ק.

אחרון. מה קורה כג'יימס מנסה פיק אנד רול עם גארד אחר, להבדיל מגבוה אחר? הפעם, יש חילוף מיידי של בולדווין והיליארד. ועכשיו, שימו לב בבקשה לריקוד הדבקה המתואם של שלישיית הקו האחורי. הופ, הנה מתקרב ועוקץ בולדווין. והופ, מיד אחריו, מתקרב ומנסה להפחיד בראון. ושוב בולדווין. ושוב בראון. וזריקה קשה של מייק ג'יימס. ויופי של פוזשן הגנתי.

אין ספק שמכבי תל אביב יודעת להקשות על מייק ג'יימס את החיים. עוד 40 דקות של חיים קשים יכולים לעשות את ההבדל.

איך הוא רץ
בשבועות האחרונים נראה היה שלורנזו בראון מביט, בעיניים כלות ואדישות כאחת, איך חברו לקו האחורי הופך להיות השחקן הטוב ביותר של הקבוצה. איך מרגיש בראון, איש אניגמטי למדי, עם הדומינניות של בולדווין הרביעי? פייר, אין לי שמץ. מה שבטוח הוא שאת טירוף הנצחונות של סיום העונה הרגילה עשתה מכבי תל אביב כשבולדווין הוא האיש המצטיין בשורותיה. ועת החלה הסדרה מול מונאקו, גילה בראון מחדש עד כמה קשה לו להחזיק מעמד מול סוללת האתלטים הפיזית והמתחלפת שזורק לעברו אובדרוביץ' השני. לא רק שחייו של בראון הפכו קשים בכל הנוגע ליכולת שלו לקחת את האיש שמולו עד לטבעת, אלא שהוא מצא עצמו במסע השרדות שתכליתו קודם כל להימנע מאיבודי כדור בכדרור.
 
וכל מה שהיה צריך לורנזו בראון כדי לפרוח, וכל מה שמכבי תל אביב צריכה הייתה כדי שהשחקן החשוב ביותר שלה יפרח, הוא לרוץ. פשוט לרוץ. יש ריבאונד? רצים. מצליחים במקרה לחטוף? קל וחומר. גם ברבע הראשון, אותו סיימה מכבי במינוס 7, הגיעו רגעיה היפים בכלל, באמצעות לורנזו בראון בפרט, כשהסוסים יצאו אל הדרך מבלי להביט לאחור. בראון וקטש יודעים היטב שמשחק מהיר יכול לעלות באיבודי כדור. מצד שני, וכפי שאני נוהג לנדנד לכם לרוב, איבודים הם לא האויב. איבודים, במינון נכון, הם קורבן קטן יחסית בשביל להגיע אל הסגנון והקצב שמתאימים לקבוצה.
 
הקיצר, בראון רץ. איך הוא רץ. נגיד כאן, בהרכב שהחזיר את מכבי תל אביב לעניינים ברבע הראשון, שכלל את היליארד בקו האחורי וקולסון בעמדת הגבוה השני. ג'יימס מחטיא, פויתרס משתלט על הכדור החוזר וכולם יוצאים לדרך. כדרור מצטבר אחד, שלוש מסירות, שבע שניות ובראון אחד שמחכה ומצפה מחוץ לקשת.

רק לשם ההבהרה: כשאני כותב לרוץ, אני לא בהכרח מתכוון שזה יהיה מהר. ואפילו לא באמת בריצה. הנה כאן מקבל בראון את הכדור ויוצא בדהרה איטית במיוחד לכיוון הצד שאליו עדיף להתקיף. היי, פיק אנד רול במעבר. היי, מייק ג'יימס (כנראה) טועה בטיפול ההגנתי ששמור לבולדווין ועובר מלמטה (או שבכלל יש בעיית תקשורת עם ג'ון בראון, אבל את מי זה בכלל מעניין). היי, שלשה ב-9 שניות.

 

אחרון, ולו לשם האסתטיקה. אני יודע שחלק גדול מכם אוהב ריצה "נכונה", עם מסירות ובלי כדרורים, כמו בדוגמא הראשונה. בתכלס, זה הכי אוברייטד שיש. מכבי, במיטבה, רצה כשהיא שולחת קדימה את בולדווין או את בראון, שמכדררים ומכדררים עד לטבעת שמנגד. כך גם כאן. בראון שועט באיטיות, מזהה פירצה בגדר ומסיים בפאסון ואלגנטיות. מסיים כמו לורנזו בראון.

מכבי תל אביב יודעת לרוץ. מכבי תל אביב חייבת לרוץ. ואין שום סיבה שבעולם לכך שמכבי תל אביב, באמצעות האיש שלה באמצע, לא תרוץ גם במשחק הבא.

שומרים
עוד מעט נחזור להתקפה וגם ללורנזו בראון. האמת היא שמה שעשה אתמול את ההבדל היה ההגנה שהציגה המארחת ובעיקר ברבע השני. הרבע שהציג לראווה ריצת 20-0 הזויה ובלתי סבירה בעליל. דיברנו מקודם על הטיפולים מול ג'יימס ודיברנו גם על התוצאה של העצירות, קרי הריצות. כדי להשתוות לרמת האינטנסיביות הצרפתית, שינה כאמור קטש את החמישיה. על פויתרס כבר דיברנו, אבל ההחלטה המשמעותית (אולי) יותר הייתה מרטין כן וכהן לא. ובכלל, נדמה היה שקטש הפנים שכל הדבר הזה גדול על המתאזרח החביב שלו וניסה ללכת בעיקר עם מרטין וקולסון כ-4 שלו. אבל אז הסתבך לו מרטין עם בעיית עבירות מוקדמת, והקבוצה, ככלל, לא החזיקה מעמד. כתבתי את זה בעבר ואכתוב שוב: החיבור בין ג'ייק כהן ובין סטופים הגנתיים מרגיש לי עדיין כמו איזו הטרלה. אבל כשזה עובד, זה עובד. ברבע השני, גם כשהוא לא היה אחראי ישיר על העצירות, הוא היה חלק בלתי נפרד מההצלחה.
 
נדגים. הפעם פיק אנד רול לויד. כמו במקרה של ג'יימס, ניבו עוזר וחוזר יפה. כשדיברתולומיאו מתקרב כדי להראות עצמו ולמנוע החדירה של לויד, חותך על גבו דיאלו. אבל בחיאת, תנו מבט בז'ק כהן לאורך כל המהלך הזה. כהן מופקד על בלוסונגיים אבל לא מתרגש מנוכחותו יותר מדי, ובצדק. מאחר שראשו של ז'ק נע ונד ללא הרף, הוא מספיק לזהות את החיתוך ומספיק להתייצב כדי לבלום ולסחוט איבוד. הפעם, בניגוד למשחק הקודם, סופסוף כפתה ההגנה הצהובה איבודים פה ושם. רגע, נחזור ברשותכם לגאג החוזר: היי, ראיתם את החיפוי ההגנתי בסוף המהלך של ג'ייק כהן?! ראינו.

הלאה. גם כאן עובדת מכבי תל אביב נהדר, כולל המהלך האגרסיבי של לורנזו בראון שמנסה וכמעט מצליח למנוע את המסירה ללויד. חדירה של דיאלו? עזרה מהירה של לורנזו בראון. מסתובב לכיוון קו הבסיס? זיהוי וחיפוי מיידי של ניבו. והיידה, לצד השני. דיברתולומיאו, בולדווין ואמרנו כבר שבראון אוהב ריצות?

אחרון. מול חמישיה של בלוסונגיים והול בקו הקדמי, מכבי לא חוששת, עם או בלי חילוף, לשים את ניבו על ה-4 ואת כהן על הול, אחת האכזבות הכי גדולות של הסדרה הזאת. ולהשאיר את שניהם פנויים לגמרי. בלוסונגיים רוצה לזרוק? בכיף שיהיה לו. ושימו לב בבקשה לסגירות הנהדרות לריבאונד גם של ז'ק אבל בעיקר של דיברתולומיאו. ריבאונד ויציאה, הול אחד שהולך לאיבוד וכהן אחד שלקח לו אמנם 4 משחקים לקלוע, אבל בסוף זה קרה.

ניבו
אל המשחק האחרון ביד אליהו הישן התייצב ג'וש ניבו כשהוא אוחז במדד הפלוס מינוס הכי גרוע בסדרה. שלושה משחקים ראשונים ומינוס 25 בדקות שבהן דרך על הפרקט. אתמול זה כבר היה אחרת, גם ברמת המספרים היבשים (פלוס 13 בפחות מ-16 דקות) וגם בתחושה שנתן לקבוצה שלו ובמיוחד לזאת שמולו. בדומה למשחק 3, גם הפעם הצטיין מוטיונאס, הסנטר הליטאי, במחצית הראשונה. מוטיונאס הראה במשחק הקודם ובמחצית הראשונה אתמול את מידת הגיוון שלו. כולל קליעה לשלוש. בטח ובטח בכל הנוגע למשחק עם הגב אל הסל, שם הוא יודע לסיים בעצמו אבל גם לשלב אחרים.
 
כאן נכנס (גם) ניבו לתמונה, ואני רוצה להדגים לכם איך באמצעות קטע אחד קטן. קודם כל, שימו לב בבקשה כמה קשים חייו של האיש שדומה לראסל קרואו עד שהוא בכלל מצליח בסוף לקבל את הכדור. כשזה קורה, ניבו נשען ומקשה. ומקבל עזרה מג'ייק כהן, שלא מתרשם מסגולות הקליעה של ג'ון בראון.

לשחק עם BB
ניבו, ז'ק, דיברתולומיאו, קולסון או מי שתרצו. בסוף זה בולדווין. בסוף זה בראון. בסוף זה שניהם ביחד ולחוד. אחד הדברים היפים שעשתה אתמול הקבוצה של קטש נגע למהלך חוזר שבו הם משחקים וחוסמים האחד לשני. כזכור, הטיפולים ההגנתיים של הצרפתים משתנים בין בולדווין לבראון. מול הראשון עוברים הרבה יותר מלמטה, מאחר שהקליעה שלו מטרידה הרבה פחות. מול השני מנסים לצאת הרבה יותר גבוה, ללחוץ ולהפריע. ואת כל האינפורמציה הזאת צריכים לזכור במקרים השונים, בהם אחד מהם חוסם לשני.
 
על בראון שומר כאן ג'יימס. על בולדווין שומר דיאלו. ועכשיו הם צריכים להחליט מהר ולהיזכר מה עושים במקרה הזה. מה עושים? נתקעים. מה המשמעות? בולדווין חופשי. רגע, לא אמרנו שמהקליעה שלו חוששים פחות?

יאללה, עוד פעם. עכשיו בולדווין מקפיץ ובראון חוסם. בעצם, יעני חוסם, כלומר מה שנקרא GHOST SCREEN. איך יגיבו השומרים דיאלו ו-ווטארה? אהה, לא באמת משנה.

בראון ובולדווין מצד אחד. ג'יימס, לויד ואוקובו מצד שני. איזה כיף יהיה ביום רביעי.
 
שלוש נקודות לסיום:
שופטים – כמה חששות, דיבורים ורינונים היו סביב שיבוצו המחודש של השופט הספרדי חואן קרלוס גרסיה, גיבור אירועי משחק מספר 2 ושערוריית המסעדה שאחרי. כשמשחקים טוב, אפשר להסתדר גם עם גרסיה הנורא (שבינינו, הוא גם אחלה שופט וגם ממש ממש לא אנטי מכבי).
עוד הזדמנות – 15 כדורים חוזרים בהתקפה, מהם 4 של בונזי קולסון שלא נח לרגע. 46-35 בריבאונד הכללי. הפעם, בניגוד למשחק ההפסד, מכבי תל אביב ניצחה את המאבקים על הכדור, גם באוויר וגם על הריצפה.
7 – אוקיי אוקיי, אף קבוצת חוץ ביורוליג לא ניצחה את משחק מספר 5 בחוץ. ואני אומר, למה צריך רק חמש? תנו לנו עוד מכל הטוב הזה. תנו לנו סדרה של הטובה מ-7. כמו בליגה ההיא, זאת שאפילו טובה יותר מהליגה השניה בטיבה. סתם, לא באמת טובה יותר.