להדליק את הניצוץ: האתגר של מכבי תל אביב בהיכל

תיקו תיקו שיוויון
מכבי תל אביב הייתה צעד אחד אחרי מונאקו לאורך כל משחק מספר 2. היא ניסתה, היא רצתה, היא צמצמה, היא נעלמה, היא כעסה, היא הפסידה. ובצדק. מי שחשב בטעות שהגירסא הנרפית יחסית של מחזיקת הגביע הצרפתי מיום שלישי תשוב שוב 48 שעות אחרי, אכן טעה. במשחק הראשון היה זה רבע שלישי מוצלח של הצהובים, 17:24 ליתר דיוק, שייצר פער שהיה שווה נצחון חוץ יקר מפז. הפעם היה זה הרבע השלישי של המארחת, שהרביצה דרכה הישר לריצה של 13:25 שממנו כבר אי אפשר היה לחזור.
 

במשחק מספר 1 השיק עודד קטש רעיון הגנתי שעשה הבדל. במשחק מספר 2 היו אלו וואטרה תחילה וג'ורדן לויד, במיוחד ובהמשך, שעשו לרעיון סוף. והאמת? סדרות פלייאוף בד"כ לא מוכרעות רק באמצעות רעיון. ומכבי תל אביב, שהשיגה ממסע המשחקים הזה את כל מה שהיא הייתה צריכה, קרי נצחון אחד ביד, כבר לא חייבת רעיון. לא בטוח שצריכים אחד כזה כשיש את יתרון הביתיות שלה ביד. ועכשיו, כשיד אליהו הישן באמתחתה, יודעת נציגתנו שכל מה שהיא צריכה כעת זה לשחק התקפה מעט טובה יותר. כל השאר כבר אמור להסתדר מאליו. את כל השאר כבר יד אליהו הישן יסדר. כלומר, יסדר עם כוכבית קטנה בצד.
 
סדרות פלייאוף נפתחות באמת כשהחיבה נגמרת והשנאה מתחילה. אם במשחק הפתיחה של הסדרה עוד הרגשנו סימפטיה ואחווה בין השחקנים שעל המגרש, אז המשחק שאחריו כבר סימן שזה נגמר. זה הורגש ביציעים. זה הומחש על הפרקט. ובחסות אבדן השליטה של מי מהצהובים, בצדק או שלא, בקשר לשריקות מוצדקות או שלא, נוצר לו הניצוץ שידליק כ-11 אלף אנשים ביום שלישי הקרוב. אנחנו מספיק מנוסים, מבוגרים או זקנים כדי לדעת מה המשמעות של יד אליהו מודלק. לרוב, גם היריבות מבינות חישחש את המשמעות הכואבת של שחקנים צהובים שרוכבים על אנרגיות דתיות של קהל מוטרף. וכאן הכוכבית הקטנה. יש במכבי מספר שחקנים שחובת ההוכחה עדיין עליהם. שעדיין צריכים להראות שהם יודעים, במשחק על עונה שלמה, איך למקד עצמם, לשלוט ברגשותיהם ולמנף את הניצוץ לכדי הצגה.

לנהל
מאמני כדורסל אוחזים במשאב מתכלה בשם פסקי זמן. יש, למרבה הצער, מספר מוגבל של פעמים שבהם יכול האיש על הקווים לבקש לעצור הכל, להתכנס ולדבר. כל זה נתון. השאלה המעניינת יותר היא מה הסיבה ליטול את אותו פסק זמן יקר. לרוב, מדובר בעצירה שנכפית על הקואץ'. כלומר, יש איזשהי ריצה של היריבה, וכו-לם יודעים שאת המומנטום הזה חייבים לעצור עכשיו. שצריך לקחת טיים אווט. צריך? אז לוקחים. זה השלב שבו אנו חוזים בריקוד המזכירות המפורסם, כשמאמן מסמן שהוא דורש פסק זמן אם המתנגדת קולעת. וכשהיא מחטיאה, הוא מסמן לבטל. ואז יש התקפה נוספת, ושוב הסימון עם אצבע אחת במרכז כף יד שמאל. ושוב החטאה. ושוב ביטול. העניין הוא שבתוך הריקוד הזה, צריכים לחשוב גם מה להגיד. כי אוקיי, לקחנו טיים אווט. מה עכשיו?
 
עודד קטש עמד בפני סיטואציה מעניינית בתחילת המחצית השניה. את הראשונה סיימה הקבוצה שלו במינוס נקודה. ואז מתחילים רבע שלישי. אז התקפה ראשונה לא מוצלחת. ואז שלשה לויד. ואז איבוד לורנזו בראון. ואז נקודות וואטרה. ואז רק נקודה אחת מהקו של בולדווין. ואז נקודות ג'ון בראון. ושלשה ג'ורדן לויד. ופתאום, בקצת יותר מ-2 דקות, תפח ההפרש לכדי עשר. את החילופים הראשונים יעשה קטש אחרי כ-4 דקות וכשההפרש כזה. את פסק הזמן הראשון שלו יקח מיד אחרי, כשמונאקו כבר בפלוס 13. יתרון, מעשית, שהיא כבר לא תשמוט עד הסוף.
 
בגדול, אני בעד הגישה של קטש. אחרי התקפה ושליש ברבע השלישי, בכלל לא בטוח שהיו לו תובנות מקצועיות ששוות פסק זמן. חשוב מכך, יש משהו חשוב ומשמעותי במאמן שנותן למשחק להימשך ומראה בכך שהוא סומך על השחקנים שלו בכלל ועל הגארדים שלו בפרט שימצאו בעצמם הפתרון. שיתמודו עם הסיטואציה ויוכלו לה. לאורך זמן, זאת גישה ששווה נצחונות ותארים. ספציפית אתמול, יכול להיות שהעצירה הגיעה מאוחר מדי.
 
זאת, בטח ובטח במשחק שבו לא באמת אפשר היה לסמוך על מקבלי ההחלטות שעל הפרקט. עזבו לרגע את 8 איבודי הכדור המשותפים של צמד BB. איבודים הם לא אויב וקבוצות שמאבדות לא בהכרח מפסידות. הבעיה אתמול נגעה פחות לפוזשנים שבהם נלקח הכדור על ידי ההגנה ויותר לכך שזה הרגיש פחות בשליטה. שהיכולת של בראון ובולדווין לכוון את משחק ההתקפה למקומות אליהם שואפת מכבי תל אביב הייתה מופחתת. שהיכולת שלהם להביא לכדי פאנצ'ים התקפיים קטנה מהרגיל. וכשאין ניהול מספיק טוב על המגרש עצמו, הדרישה מהאיש שעל הקווים לנהל גדלה.
 
כי אתמול, גם במחצית הראשונה, המוצלחת יותר, התקשה הקו האחורי הטוב ביבשת הישנה להחזיק מעמד ולהוציא לפועל, מול בולדוגים כמו וואטרה. למשל כאן.

 
ואתמול, ברגע שעשה הבדל, ברבע השלישי, יתכן אולי שהיה כאן פספוס קטנצ'יק, של דקה או שתיים.

THE OTHER GUY
בפרק מיתולוגי בסדרה סיינפלד, מנסה איליין להיזכר איך קוראים לטנור השלישי והמפורסם. יש את פברוטי (ולא ההוא ששיחק לרגע במכבי), יש את דומינגו – ויש את השלישי. נו, THE OTHER GUY. ומרגע זה, מנסים בכוח להיזכר בשמו. אז במכבי תל אביב יש את בראון ויש את בולדווין. וגם אם לא היו גדולים לאורך שני המשחקים, את שלהם הם עשו, בטח ובטח בכל הנוגע לסטטיסטיקה היבשה. בראון עם 15.5 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק. בולדווין עם 18.5 ו-5 אסיסטים למשחק. אוקיי, אבל מי ה OTHER GUY?
 
עקרונית, זה אמור להיות בונזי קולסון, אותו קולסון שפתח את הסדרה בסערה ועם שתי שלשות שאותתו על ההמשך. אתמול זה נראה היה אחרת לגמרי, וכבר מהפתיחה. אלו לא רק מצבי הפוסט שלא הלכו לשום מקום, אלא ההעילמות הכללית. קולסון זרק רק 4 זריקות מהשדה. ולא סחט ולו עבירה אחת (אבל ביצע 4 והתקשה בהגנה).
 
תאורטית, זה יכול להיות ג'רל מרטין. נו, ההוא שקיבל בטור הקודם את ההשוואה לדיוויד בלו האגדי. ובכן, דיוויד בלו האגדי לא היה מייצר 1/10 מחוץ לקשת שלוש הנקודות בשני משחקים. היליארד? אחרי משחק ראשון מוצלח, גם אתמול זה היה בסדר מבחינת הנקודות (8). בסדר. לא יותר מבסדר. ניבו? עם 0/4 מהקו ומדד פלוס מינוס שלילי שנעצר על 24, התשובה היא לא. ז'ק כהן? החמאנו והחמאנו, בכיף גדול, אבל 2 משחקים ו-0 נקודות. וזה כואב במיוחד מבחינת מכבי תל אביב כשהשומר שלו הוא מוטיונאס, יענו ששמים על כהן את הפראייר. יענו ששמים על כהן את מי ששמו על בריימו. יענו שלא סופרים אותו בכלל.  
 
מכבי תל אביב תצטרך עוד אחד שיצטרף לצמד המוביל בשבוע הבא. וזה יקרה.

אם נדבר גלויות
במשחק מספר 1, שבו קלעה 79 נקודות, לא הרשימה אותנו במיוחד ההתקפה הצהובה. הריקודים אליהם הרגילה אותנו לאחרונה הושבתו, ובמקומם קיבלנו בעיקר את בולדווין הרביעי שעשה שמות באנשים מהנסיכות. בלי תרגיל, בלי בג"צ ובלי בצלם. אם נדבר גלויות, נתקשה לאתר יותר מדי דקות, מתוך ה-80 ששוחקו השבוע, שבהם עבדו חלק התרגילים שסומנו.
 
ואם במשחק מספר 1 לא הרשימה במיוחד ההתקפה של מכבי תל אביב, אז דברים דומים קיבלנו גם בשני, רק בלי הג'אמפרים של בולדווין. ולא, 17 נקודות במשחק פלייאוף זה ממש ממש ממש לא רע, אבל את סל השדה האחרון שלו קלע האיש כשהשעון הגדול מראה שנותרו עוד 15 דקות וחצי לשחק.
 
הקיצר, אין פואנטות ואין בולדווין. ועכשיו נדגים.
 
שתי דקות לתוך המשחק, כשמכבי עדיין לא עלתה על הלוח, ומנסים לטכס עצה. וניבו מראה כאילו פיק אנד רול ומחליק פנימה, והכדור זז מיד ליד ועד הפינה ולז'ק. ובונזי. ובולדווין. ושעון מראה 3, מתי מתי כבר ג'אמפר? הקיצר, עם התקפה שלא הצליחה לייצר שום יתרון מספרי או בכלל ובלחץ של זמן, אי אפשר גם לנצל את הרגליים הפחות מרשימות של מוטיונאס. עבירת תוקף.

 
ולא, זה לא רק על מכבי. לזכותה של מונאקו, היא הגיעה הרבה יותר חדה וממוקדת הגנתית. היא לחצה נהדר, היא עזרה על מצבי חדירה, היא הצליחה לייצר רוטציות הגנתיות ששיבשו. למשל כאן. פיק אנד רול בראון וסורקין, כשהיליארד קופץ החוצה כדי להרים, אבל אוקובו יוצא ומפריע. כשהכדור הולך לפינה לג'ון די, דיאלו מגיע. מסירה לבראון, בלוסונגיים מגיע. זריקה קשה וכלום.

מה שעשינו ב-48
לא ההתקפה, לא האיש השלישי ואפילו לא בולדווין עשו את ההבדל המשמעותי ביותר במשחק הראשון. זאת הייתה ההגנה. זה היה, כאמור, הרעיון. קטש איתגר את ההתקפה מאותגרת הקליעה של מונאקו, הלך אול אין על עצירת החדירה של הגארדים בכלל ושל ג'יימס בפרט ולקח ונטל סיכונים. והסיכונים הללו איינו את ההתקפה של המארחת, כפו עליה להתרכז בלא להיעלב מהמרחק שמקבלים שחקניה כדי ליידות והותירו אותה עם 4 שלשות באחוזים עלובים, שלא הותירו לה סיכוי.
 
זה היה ההבדל. מונאקו לא הצליחה לחצות את רף 17 הנקודות לרבע במשחק הפותח והלכה לחפש את החברים שלה. בתוך החיפוש, נזכר סשה אוברדוביץ' שאולי טקטית קשה (לו) לשנות דברים, אבל אפשר פשוט לאייש אחרת. את משחק מספר 2 החליט לפתוח עם אחד יאקובה וואטרה, 192 סנטימטרים של קשיחות (וקליעה). ונכון, יש לו העונה ממוצע של פחות מ-4 נקודות למשחק. אבל יש לו גם מעל 39% לשלוש. ובקבוצת קליעה נוראית שכזאת, זה המון.
 
אז וואטרה נשלח אל המערכה והחמישיה. וכבר על התרגיל והמהלך הראשון, רצה אוברדוביץ' השני לבדוק אם גם ממנו מכבי מרמה. אם גם ממנו מכבי עוזרת. אז הנה, פוזשן ראשון. מונאקו, נאמנה לשורשיה הצרפתיים, מריצה מהלך שנקרא פיק אנד רול ספרדי מהצד (בלי שחקן בפינה). ג'יימס עם הכדור, מוטיואנס חוסם – ו-וואטרה חוסם לחוסם. הקיצר, כו-לם רוצים לראות מה יעשה קולסון, אשר מופקד על אותו וואטרה. קולסון, כמו גם ניבו ובולדווין, עסוק בעיקר בלעצור את האיש שבצבע או האיש עם הכדור. מסירה לוואטרה. טריצה. חגיגות על הספסל בכלל ואצל אוברדוביץ' השני בפרט.

 
ואז הגיעה עוד שלשה. ואז הגיעו גם האחרים בכלל וג'ורדן לויד בפרט. וזה בא לידי ביטוי גם בשלשות שהמטיר על הראש של הצהובים האיש שהיה פעם באילת, אבל לא רק. לויד הלך 9 פעמים לקו (אוקיי אוקיי, גם או בעיקר אחרי טכניות). לויד עשה 5/5 בזריקות ל-2 נקודות.
 
למשל כאן. שימו לב בבקשה ללורנזו בראון. כשהשעון הגדול מראה 5:56 והכדור אצל ג'יימס, נכנס לורנזו בראון לסיטואציה ההגנתית שהצליחה במשחק הראשון. במילים אחרות, מה שעשינו ב 48. מכבי צמצמה לכיוונו של השחקן עם הכדור, בטח ובטח כשהוא ג'ינג'י פרוע, ולקחה מרחק משחקנים אחרים שחנו נטולי כדור מחוץ לקשת. כולל לויד. ואז עזרה של בראון על החדירה, ואז נסיון שלו גם לצאת אל לויד וגם לעצור את החדירה שלו. קשה מדי. אה, ומי שחושב ז'ק כהן מסוגל למלט עצמו מהתפיסה של ג'ון בראון ולהגיע כדי לעזור על החדירה הוא איש אופטימי ממני.


 
זוכרים את המיקום ההגנתי של בראון במהלך הקודם? קבלו את המיקום ההגנתי של היליארד במהלך הזה. סיטואציה דומה, למעט העובדה שמונאקו כאן פחות סטטית ויותר עטה קדימה בתוך התקפת מעבר. ומכבי, שאולי מראה אזורית ואולי רוצה לעבור לאישית, אולי משאירה את האיש הלא נכון פנוי, בחסות חסימה מתוזמנת היטב של ג'ון בראון.


 
אחרון. שוב התקפה מתפרצת של הצרפתים. שוב הכדור אצל ג'יימס. שוב נסיון חדירה לסל. שוב עזרה (של קולסון) על הכדור תוך כדי התעלמות האיש שנמצא קרוב קרוב ושמו בישראל ג'ורדן לויד. חבל.
 

סוגיית פויתרס
8 דקות ו-20 שניות שיחק אלכס פויתרס במערכה הראשונה של הסדרה. 16 דקות ו – 42 שניות במשחק השני. פייר? לא היה רע. 6.5 נקודות. קצת פיזיות. קצת עומק. קצת אתלטיות. אחלה. ביחד עם פויתרס, אוחז קטש כעת ברוטציה בת 10 שחקנים. שזה טוב. אוברדוביץ' השני, להבדיל, שיחק עם 8 במשחק הראשון ו-9 בשני. פייר? אני רואה לא מעט NBA בימים אלו. בניגוד למשחקי האימון בעונה הרגילה, עכשיו יש אינטנסיביות ופיצוצים משך 48 דקות רוויות תשוקה. ושם, אצל לא מעט קבוצות, משחקים עם רוטציה בת 8 שחקנים.
 
מכבי תל אביב הגיעה לכדי איזון ברוטציה טרם שובו של פויתרס. שכלל סדר די ברור בקו הקדמי. כהן ומרטין ב-4 (עם גיבוי אפשרי של קולסון). ניבו וסורקין ב-5. הכל פשוט, מסודר וידוע. חשוב מכך, הכל משרה בטחון. ואז התווסף לו אחד. ולא רק התווסף, אלא החזיר אל פני השטח בעיה שממנה כבר שכחו מזמן, ושמה בישראל פויתרס בעמדה מספר 4. זה לא עבד טרם פציעתו. זה עדיין לא עובד מאז שובו.
 
האם חזרתו לעניינים עשתה טוב לבטחון וליכולות של סורקין או מרטין למשל? אין לי מספיק נתונים כרגע כדי לייצר תאוריה, אבל זה לגמרי משהו ששווה מחשבה.
 
בינתיים, מה שבטוח אפשר להגיד זה שעם כל הכבוד לרצון, פויתרס עד כה טועה יותר מדי. כולל הגנתית. כולל כאן. לאחר חילוף הגנתי, כשהשעון הקטן מראה 14, נשאר פויתרס עם מייק ג'יימס בפינה של הצד הרחוק, יעני הצד החלש. ואז קורים דברים בצד השני, כולל חסימה של ג'ון בראון על הגב של בולדווין הרביעי. ופויתרס? במקום לעזור, הוא נצמד אל מייק ג'יימס. ובעוד הוא נצמד, החבר מוטיונאס מזנק קלות וקולע בקלות.

 
ויש גם את עניין הכדורים החוזרים בהתקפה. 8 כאלו היו למונאקו במחצית השניה, חלקם הלא קטן במשמרת של פויתרס. למשל כאן. שימו לב בבקשה, תוך כדי הזריקה המאולצת לסל של אוקובו, לפויתרס שמנסה לסגור את ה-4 שמולו (בלוסונגיים, בהרכב הסמולבול של הצרפתים) אבל מפסיד בקרב, בדרך לשלשה של, אהה, בלוסונגיים.

 
שלוש נקודות לסיום
1. שופטים – אוקיי אוקיי, משהו שונה ומשונה קרה במונאקו ברמת הטכניות. 6, או מה שזה לא היה, הוא לגמרי מספר לא שגרתי. בהערת אגב, אני יודע עד כמה הופתע חלק מהקהל הצהוב נוכח הטכנית שקיבל דיברתולומיאו, כי הוא רגיל שההצגות של האיש עם הלב הגדול עוברות חלק, אבל האמת היא שהפלופר מספר 1 ביבשת הישנה צריך לקבל טכנית כזאת בכל משחק – ומהבחינה האובייקטיבית הזאת השופטים אמש עשו צדק. הקיצר ובחזרה לעניין הכללי, זה בהחלט היה לא נעים לצפיה. האמת, זה לא שינה את המשחק. נכון לרגע זה, טרם יצא לי לראות את המשחק בשידור חוזר. לפחות בתחושה מצפייה בזמן אמת, הרגיש לי יותר כמו אובדן עשתונות צהוב מכל דבר אחר. אה, ועוד הערה אחת, שאני כותב כאן בזהירות בזהירות. גארסיה, ריז'ק וניקוליץ', השלישיה שאחזה אתמול במשרוקית, לא ידועה, לשון המעטה, ככזאת שהיא אנטי מכבי תל אביב. אני מקווה שכתבתי מספיק עדין.

2. ג'יימס – הנקודה שצריכה להדאיג את מכבי תל אביב, אולי הנקודה היחידה שצריכה להדאיג את מכבי תל אביב, היא שמייק ג'יימס איום ונורא עד כה. לא רק בשני המשחקים בסדרה, אלא בכל ה-4 מול מכבי העונה. ואם יש תרחיש הגיוני אחד שבו גונבת חזרה מונאקו את יתרון הביתיות בשבוע הבא, הוא עובר דרך ג'יימס אחד שעושה דברים של מייק ג'יימס.

3. פלייאוף – איזה כיף זה פלייאוף, אה? טכניות במונאקו, רואיל ראמבל במדריד, אש ותמרות עשן בהיכל השלום והאחווה בפיראוס. ורק התחלנו. נא להמשיך ולהדק חגורות. כל הטוב הזה רק ילך וישתפר.