מאוחר מדי. הבעיה עם כדורגל, זה שהוא לא נותן לך להרים ידיים. אתה יכול להודיע שהפעם אתה לא נוסע. להתיישב מול המסך בחוסר חשק מוחלט. להודיע אחרי השיוויון של היריבה, - השער הכי אומלל בהיסטוריה של השערים האומללים - שזהו, נמאס לך. להחליט שכל מה שהקבוצה עושה זה רק לאכזב אותך. לתפוס את הראש בהחמצות. לקבוע בנחרצות ששוב דבר טוב לא יצא מהערב הזה. להתייאש. ואז מגיע ערן זהבי.
כן, ברור שזה לא ישנה כלום. 10 נקודות, 6 משחקים. לא צריך להיות מבריק כדי להבין שמדובר בסיפור סגור. שתי הקבוצות יכלו לספר לעצמן איזה סיפור שבא להן. בפועל זה היה משחק ידידות. מפגש חסר חשיבות מלבד חשיבות עצמית. אבל לך תספר את זה ללב שדפק מול הפנדל כאילו על הפרק ליגת האלופות. כי ככה זה כדורגל. כל פעם שאתה חושב שזהו, התגברת, השתחררת מהשיגעון - הוא מושך אותך בחזרה. במקרה הזה ממש ברגע האחרון.
זה היה משחק שהתחיל בשריפה ונגמר אש. בין לבין הוא בעיקר היה שכונתי. מסוג המשחקים שאולי כיף לראות כצופה אובייקטיבי, אבל הוא סיוט לאוהדים של הקבוצות. שוב איבודי כדור, שוב החטאות איומות. הרבה יותר מידי מכות והרבה פחות מידי כדורגל. המחצית הראשונה הייתה קצת יותר של באר שבע. ניר ביטון, מעבר לטעות בגול, לא היה מספיק טוב, ולוקאסן, למרות שהיה עסוק במריבות עם שחקני ב"ש, החזיק את ההגנה בקושי. במחצית השניה, בעיקר אחרי הכניסה של גויאגון, מכבי הייתה טובה יותר. לא מספיק בשביל לכבוש, אבל מספיק בשביל שהאוהדים ישבו בפרצוף חמוץ במחשבה של "מה היה קורה אם".
גויאגון, עם הכדורגל המהמם_אם_כי_לא_יציב שלו, היה זה שהביא את השינוי והאיש שחתום על הפנדל. הכניסה שלו מהאגף, השתחררות, יצירת המגע. הוא עשה את כל מה שהוא היה צריך בשביל לארגן לזהבי את הרגע שלו. על הנקודה הלבנה, במשחק חסר משמעות, כשכל מה שהוא מרוויח זה לקרב את האליפות לסמי עופר, זהבי עשה את מה שהביאו אותו לעשות. לתת קצת תקווה. להזכיר לנו שגם אם הכל נראה אבוד, זאת עדיין לא סיבה להרים ידיים.
* הכותב הינו אוהד מכבי ת"א, מבקר מסעדות ומהנדס קריאייטיב