נבל כמו סיד: ההחמצה של סיד וישס
הוא סומן כיורש של האלק הוגן, אבל דעך באיטיות עד שנעלם. סיפור על החמצה
ראובן עובד, סם בואי, ישי עוליאל. עולם הספורט מלא בסיפורי פספוס, סיפורים על פוטנציאל שלא מומש עקב חוסר מזל, החלטות לא טובות, אישיות בעייתית או קוקטייל הרסני של כולם. לכאורה ברסלינג לא אמורים להיות סיפורים כאלה. אם הבוס מחליט שהפוטנציאל שלך ימומש, הוא ימומש. רק צריך לכתוב לך ניצחונות בתסריטים. אם זה נשמע פשוט, נסו לספר את זה לסיד יודי.
לסיד היה הכול - הוא היה מפלצת של 2 מטר גובה על 120 ק״ג של מסת שריר. תלתליו הזהובים שיוו לו מראה של אל יווני. יכולותיו האתלטיות הרוויחו לו מלגת פוטבול במכללת ארקנסו סטייט. פוטנציאלית, מדובר היה בשחקן NFL לעתיד. בפועל, ברגע שג׳רי ״המלך״ לולר פגש אותו במקרה ואמר לו שהוא יכול להרוויח מיליונים כמתאבק מקצועני, חייו השתנו.
נעצור פה לרגע ונכניס את סיפורנו להקשר היסטורי: באמצע שנות ה-80 הרסלינג האמריקאי היה בשיאו. ממיסטר טי, דרך סינדי לאופר ועד המפיקים של NBC ששמו את ה-WWF בפריים טיים, כולם רצו חלק מהשלל. סיד ידע שעם כל הכבוד לפוטבול, זה לא ירפד את חשבון הבנק שלו כמו להיות האלק הוגן הבא. וסיד היה אמור להיות האלק הוגן הבא.
כשהוא נכנס לזירה, הנבואה הזאת התחילה להיראות אפילו יותר ריאלית. תקופת ההכשרה שלו קוצרה משמעותית בעקבות פציעה של מתאבק אחר. סיד היה גדול, סיד התאים לתלבושת שהייתה פנויה, סיד ערך את הופעת הבכורה שלו. ועד כמה שהוא היה ירוק, והוא היה, הדולרים שהבוסים ראו בעיניים היו ירוקים יותר. הילדים הקטנים בקהל שקשקו מפחד, אבל הלכו להוריהם וביקשו שיקנו להם כרטיסים גם למופע הבא, כדי לראות את גיבוריהם מכניעים את הענק האימתני שפתאום הגיע.
כך טייל לו סיד בדרום ארה״ב, מארגון לארגון, מזירה לזירה. נותר רק עניין אחד לסגור - השם. בתקופה שבה שמות אמיתיים היו נשארים בחדר ההלבשה, היה צריך משהו קצת יותר אטרקטיבי מ״יודי״. דווקא בזמן ששהה בדאלאס והתאבק למשך תקופה מול האחים ואן אריק האגדיים, הוא קיבל את השם שילווה אותו במשך שנים. ההשראה נלקחה מלהקת ה״סקס פיסטולס״, שעשור קודם לכן עשתה היסטוריה מוסיקלית בבריטניה. בתקווה שגם הוא יעשה היסטוריה בענף שלו, סיד יודי הפך ל״סיד וישס״.
תוך זמן קצר הוא גם הגיע לארגון שיהיה הבית שלו בשנים הקרובות - ה-NWA שבהמשך הפך ל-WCW. כאן, לראשונה, החל נרטיב הפוטנציאל הלא ממומש לקרום עור וגידים. וגם לנקב ריאה אחת, וזאת באדיבות תאונה מחרידה בזירה. סיד היה חלק מאחד הצמדים הבולטים בעולם באותה תקופה, ״גורדי השחקים״, והפציעה שלו עצרה את המומנטום שלהם באחת. אגב, בעוד הוא היה בשיקום החליף אותו מתאבק צעיר בשם מארק קלוואי. כעבור שנתיים קלוואי כבר יקבל את השם שיותר מזוהה איתו, אנדרטייקר.
חזרה לסיד. תחילה נראה היה שהפציעה תעשה לו רק טוב. כשהוא חזר, זה כבר היה בתור מתאבק יחידים. ובאותה תקופה ב-NWA הבמה הכי גדולה למתאבק יחידים הייתה בחבורת ״ארבעת הפרשים״ של ריק פלייר האגדי. ושם סיד מצא את עצמו. הוא הלך וצבר פופולריות, נראה היה שזה רק עניין של זמן עד שהוא גם יזכה בתואר אלוף העולם, ויש שאומרים שזה גם נאמר לו מפורשות על ידי הכותבים. אבל סיד רצה יותר. סיד רצה להיות האלק הוגן. וכדי להיות האלק הוגן, אתה צריך להיות ב-WWF.
ציר הזמן נראה מושלם. הוגן כבר פזל לכיוון קריירה בהוליווד (שתוליד שוברי קופות בלתי נשכחים כגון ״אומנת עם שרירים״), והחיפוש אחר מחליף הפך ללחוץ יותר. ואז סיד הגיע. לכאורה, הכול הסתדר במקום. התכנית ארוכת הטווח הייתה להציב אותו כיריב האחרון של הוגן לפני הפרישה, להמשיך לבסס אותו כרשע, עד למה שבתעשייה מכונה ״פייס טרן״ - הפיכה מרשע לגיבור, כל הדרך אל התהילה והבנק. כדי להדגיש עד כמה הביצים היו בסל של סיד, הוא הגיע ל-WWF בקיץ 91. באביב שאחרי הוא כבר היה הקרב המרכזי ברסלמניה מול הוגן בקרב האחרון שלו. כאמור, זה היה אמור להיות קרב העזיבה של הוגן. בפועל, זה היה קרב העזיבה של סיד.
עוד עצירה מתודית. נזכיר שבתקופה ההיא כולם לקחו סטרואידים. מצד שני, בתקופה ההיא חקירה פדרלית של ה-FBI על שימוש בסטרואידים הייתה בעיצומה. כך שהשיטות נהפכו למעט יותר אלגנטיות, וה-WWF נאלצו לבצע בדיקות סמים תקופתיות לכוכביהם. לא ברור אם סיד לא היה אלגנטי, אם הוא נפל על בדיקה קפדנית מדי או שמדובר בשילוב של השניים. התוצאה הייתה חיובית במבחנה ושלילית בקריירה. וכך מה שהייתה אמורה להיות יריית הזינוק שלו בדרך לתהילה, הפכה לזריקת הרדמה של שלוש שנים. סיד יחזור לארגון רק ב-1995.
בתווך, ניסה סיד לשחזר את ההצלחה ב-WCW, אבל שורה של עימותים עם ההנהלה וקטטה אחת יותר מדי עם עמיתיו לחדר ההלבשה הובילו לפיטוריו גם משם. ובינתיים ב-WWF, כוכב אחר סומן כיורש של הוגן - קווין ״דיזל״ נאש, שומר הראש של שון מייקלס שראה את האור. כשמקמהון חיפש את המפלצת המרשעת שתאתגר את הגיבור החדש שלו, הוא נזכר בסיד. תוך זמן קצר הוא גם נזכר שסיד בעיקר מביא צרות.
שימוש בסמים היה לנו. קטטות מאחורי הקלעים גם היה לנו. כדי להשלים את הסרייה, ברור שהוא צריך לפצוע את הכוכב הגדול של הארגון, נכון? סיד חזר, סיד קיבל הזדמנות, סיד התאבק מול דיזל על אליפות העולם, סיד היה רשלן, סיד פצע את האלוף, סיד איבד הזדמנות. אגב, הדובדבן בקצפת הזאת הוא אחת הפאדיחות הגדולות בתולדות הענף, כשבאמצע ראיון אינטנסיבי, סיד יצא מהדמות וביקש להקליט שוב, רק כדי שהמראיין יזכיר לו שהם בשידור חי. חפשו את זה, אתם תודו לי אחר כך.
אבל האמת שזה יותר מסתם קוריוז. לסיד פשוט לא הלך. אם זו לא הייתה פליטת פה או קטטה או תאונה בזירה, זו הייתה מסיבת עיתונאים שלדבריו הוא "שכח" להגיע אליה. או הברזה כדי להשתתף במשחק סופטבול או סתם מזל מחורבן שגרם לו לשבור את הרגל בשידור חי (ואת זה, סמכו עליי, אתם לא רוצים לחפש). ככה שבניגוד לתחילת הקריירה שלו, הופעה משום מקום של מטאור חדש בשמי הרסלינג, הסוף התאפיין בעיקר בדעיכה איטית. אפילו לא כוכב נופל. איפשהו בין אבק כוכבים לגשם המגעיל הזה שיש אחרי אובך.
בחלומותיו הוורודים, סיד יודי ראה את המורשת שלו כאחד הגדולים – כפנים של עידן, כמזוהה עם הענף, כהאלק הוגן או דה רוק. בפועל, אני מניח שגם עבורכם הטור הזה היה במקרה הטוב תזכורת נוסטלגית בסגנון "אה נכון היה אחד כזה", אם לא סתם היכרות עם סיפור פספוס שלא ידעתם עליו. האפילוג של הטורים האלה בדרך כלל מדבר על "איפה הם היום" – אבל בהלימה לקריירה שלו, גם כאן מדובר באנטי-קליימקס. סיפורו של סיד לא הסתיים במוות טראגי או בקאמבק מפתיע. הוא אפילו לא גילה את הדת כמו טד דיביאסי או לקס לוגר. ככה שכדי לסגור מעגל סופית, סביר להניח שאם תשאלו אותו, גם סיד לא יידע מה היה מקצועו של יוחנן הסנדלר.