הזדמנות היסטורית: המורשת של קיליאן אמבפה

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

עד לא מזמן, ראינו את קיליאן אמבפה באותה הדרך בה התרגלנו לראות אותו מאז הרגע בו התוודענו אליו, כדבר הגדול הבא. לפני כ-5 שנים הקהל הרחב גילה את הנער הצעיר שהצליח להוביל את החבורה המוכשרת של מונאקו עד לחצי גמר ליגת האלופות וזכה באליפות צרפת בעזרת 28 שערים, 14 בישולים ויכולת נהדרת באופן כללי - כשהוא בן 18 בלבד.

בסוף אותה העונה הוא עבר לפריז סן-ז'רמן ומאז אסף שערים ובישולים רבים, והוסיף לאמתחתו גם 4 אליפויות נוספות.  הדרך לפסגת הכדורגל נראתה סלולה – הבחירה להישאר בבית, בצרפת, בליגה חזקה אך לא כזו שתהווה קפיצת מדרגה גדולה מדי באופן יחסי, בקבוצה חזקה שיכולה להתמודד על כלל התארים האירופאיים – עזרה לו להתקדם בצעדי ענק. עולם הכדורגל ראה כיצד כדורגלן בעשור השני לחייו, שלא משחק באנגליה, ספרד או איטליה, מצליח באמצעות יכולות פיזיות, כישרון והרבה עבודה להיראות כבכיר השחקנים ביבשת.

אלא שמאז הישגו הגדול ביותר, הזכייה במונדיאל  2018 ככוכב נבחרת צרפת, גילינו רובד אחר בכוכב הצעיר שלא קשור לכישוריו וביצועיו על המגרש. תחילה שמענו  על חיבתו החדשה למסיבות ראוותיניות, חיבה אותה עודד חברו לקבוצה, ניימאר, שידוע באהבתו לבילויים. לאחר מכן, ראינו כיצד תדמית הספורטאי המושלם נסדקת לעיני המצלמות, דרך התנהגותו על המגרש – התנהגות שהשתקפה, למשל, במריבות וכניסות פראיות בשחקני היריבות, ולראייה - שלושת הכרטיסים האדומים שהונפו לעברו בעונת 2018/2019.

"כשאתה משווה את אמבפה של מונאקו לזה של פ.ס.ז', אתה רואה אדם עם גישה שונה", טען דניס בואנגה, חלוץ נים, הקבוצה מולה הורחק אמבפה לאחר שדחף את אחד משחקניה. "הוא מתנהג כמו ניימאר, ועושה דברים שלא טובים עבורו".

החלו לצוץ טורי דעה שבהם נטען שהשתן עלה לילד לראש, והעיתונים זעקו כי היחסים בינו לבין ניימאר הידרדרו, משום שהברזילאי לא קיבל את מעמדו כבכיר שחקני הסגל. לאחר שבחר בקיץ האחרון לוותר על ההצעה מריאל מדריד עליה חלם במופגן שנים לפני-כן, לטובת הישארות בפריז תמורת החוזה הנדיב ביותר בהיסטוריית הכדורגל (הערכות מדברות על כ-630 מיליון אירו ל-3 שנים) וסמכויות ניהוליות על הקבוצה בה הוא משחק – נדמה היה כי הכוח עיוור את עיניו.

הרי לא כל יום ספורטאי זוכה לשיחות שכנוע ממנהיגי מדינות. השליטה יוצאת הדופן שניתנה לו על קבוצתו גרמה לו להאמין כי כולם ניצבים בהצגה שלו, וחייבים להתיישר לפי מוצא פיו. וכשהם לא עשו זאת, הוא לא הסתיר את זעמו.

כשחברו לקבוצה לא מסר לו מיידית כשיצאו להתקפה מתפרצת במשחק מסוים, הוא הפסיק לרוץ. כשמאמנו הציב אותו בעמדה שלא נוחה לו, הוא רמז על חוסר שביעות רצונו ברשתות החברתיות. וכשהנהלת המועדון לא רכשה את השחקנים שרצה ולא מכרה את אלו שרצה שיעזבו – הוא איים לעזוב בעצמו.

אהדת הקהל החלה להיעלם נוכח התנהגותו, והחלטתו לא לעבור לאחת מהליגות החזקות ביותר. האופן שבו רואים אותו השתנה. זו מכה אנושה לכדורגלן השואף להיחשב כטוב ביותר בתחומו, כי אין מדד הקובע מי הכי טוב ולמה. הדעה של רבים בנוגע לשאלה הזו מושפעת מרגש, מהתדמית של הספורטאים. קחו את ההשוואה הבלתי-נגמרת בין כריסטיאנו רונאלדו לליאו מסי, למשל.

אוהדי רונאלדו יציינו עשור של דומיננטיות בליגת האלופות, ואוהדי מסי ידברו על עשור של שליטה בליגה הספרדית, על ראשו של רונאלדו.  מעריצי הפורטוגלי, מצד אחד, יגידו כי הוא הוביל ביורו 2016 את נבחרתו החלשה באופן יחסי להישג הגדול ביותר שידעה, ומעריצי הארגנטינאי, מהצד השני, יאמרו שהכוכב שלהם בתחילת העשור הקודם הוביל את הקבוצה שנחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שהייתה.

אלו יזכירו עד כמה מגוונת הקריירה של מושא הערצתם, כי הצליח במגוון ליגות שונות, ואלו מנגד יציגו עד כמה אלילם מגוון על המגרש, שחקן שמעורבותו לא מסתכמת בשערים, אלא גם בבניית ההתקפות עצמן.

כל צד מונה אוהדים רבים, ושניהם מציגים טיעונים טובים. אבל במונדיאל הנוכחי מסי זוכה לאהדה גורפת מכלל הקהל שמקווה שיזכה בגביע המיוחל, והכישלון של רונאלדו מושך אליו שמחה לאיד של רבים. מדוע?

כי רונאלדו מוחצן ושחצן, אחד שמעורר רגש. או שאתה מתחבר אליו, או שלא. אפשר להיות באמצע, אבל קשה שלא לתפוס צד. וכשאתה מסתכל על מסי, ביחס לרונאלדו, אתה רואה את ההיפך הגמור. אתה מקבל דמות שממותגת אחרת - של אדם מבויש, מופנם, כזה שמילדות נאמן לאותה האישה ולאותה הקבוצה. קל יותר להתחבר לדמות כזו. אפילו אוהדי היריבות מסוגלים לפרגן לה.

לכן פער הרגשות כלפיהם, הנובע מהתדמית של שניהם, גדול על פער היכולת - אם יש כזה, עניין של טעם - לכאן או לכאן.

אמבפה, כך נראה, ויתר על האפשרות לזכות בנקודות זכות על סמך התנהגותו. העובדה כי בחר להמשיך ולשחק עבור קבוצת המילארדרים, בליגה פחות איכותית, משפיעה על האהדה וההערכה לה הוא זוכה. על יכולותיו אין עוררין, וכדי לבנות קייס שיעפיל בעתיד על מסי, רונאלדו ושאר גדולי ההיסטוריה, הוא צריך לצבור הישגים שהם לא השיגו. זכייה בליגת-האלופות עם פ.ס.ז', שמעולם לא זכתה בתואר, בתור התחלה. או זכייה בגביע-העולם השני שלו, בגיל 23 בלבד, בקרב ישיר מול מסי.

מאז פלה אף שחקן לא הוביל את נבחרתו לזכייה בשני מונדיאלים בגיל כה צעיר, ולזכייה רצופה בכלל. הוא נמצא כעת בעמדה טובה להמשיך את הרצף ולפתוח פער על מתמודדיו ההיסטוריים. כבר עכשיו חסרים לו רק עוד 7 שערים בסה"כ כדי להשתוות למלך שערי המונדיאלים בכל הזמנים, מירוסלב קלוזה.

שחקן ברמתו בונה מורשת כבר בגיל צעיר, ואין-ספק שהוא הגיע ממוקד לטורניר הזה. הוא מייצר יותר מצבי הבקעה בממוצע ל-90 דקות ממה שניפק העונה בפ.ס.ז' (8.11 לעומת 4.09), בועט יותר (4.72 לעומת 4.57), מכדרר בצורה יעילה יותר (3.96 כדרורים מוצלחים למשחק לעומת 2.13) והספיק לכבוש עד כה 5 שערים, הכי הרבה בטורניר, יחד עם מסי. ובכל זאת מורגש שבמשחקי הנוק-אאוט הוא לא כפה את עצמו על המשחק, ונהנה לשחק בעמדה שלו בשמאל, לצד אנטואן גריזמן ואוליבייה ז'ירו, יותר משהוא נהנה לצד מסי וניימאר בפריז.

הקרב בגמר מול ארגנטינה הוא קרב תדמיתי עבורו לא פחות משהוא קרב ספורטיבי, ראש בראש מול חברו לקבוצה. אם יזכה כעת וימשיך בעתיד להפגין דומיננטיות כזו, לאף אחד לא יהיה אכפת כיצד הוא מתנהג.