אליה וקוץ בה: מאחורי הבאת טורניר ה-atp לישראל

פעם ממש מזמן, לפני כארבעה עשורים, ספורט בניחוח בינלאומי היה טורניר ריקליס ברמת השרון. טניסאים מהצמרת העולמית היו מגיעים לכאן בכל ספטמבר, לנו הייתה אז גם סחורה מפוארת. שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, גלעד בלום ושחר פרקיס, דורגו בשיאם בין 63 הטניסאים הבכירים בדירוג ה-atp. בנוסף היו לנו אז עוד תריסר טניסאים בין ה-300 הטובים בעולם.

באותם ימים לכדורגל הבינלאומי שלנו לא הייתה יבשת, רק מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל סיפקו את הצבע הבינלאומי, בשגרה הטבולה בדם שהתגבשה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. הגדולה של טורניר ריקליס התבטאה בהיותו סוג של קפסולת זמן, שאיפשרה חיכוך עם העולם הגדול.

היה עוד ניסיון להביא את העולם לרמת השרון לפני שמונה שנים, אבל מבצע צוק איתן גרם לביטול הטורניר. גם האקלים בטניס הישראלי השתנה. המיזם הטוב ביותר בתחום תשתית ספורט, נכונה לזמנה, שהתבטא בהקמת 17 מרכזי טניס מקריית שמונה ועד אילת. את מרכז הטניס הוביל אז ד"ר איאן פרומן, שגייס הון עתק מאצולת הממון האנגלוסכסית, כדי להקים את אותם מרכזים.

האיצטדיון ברמת השרון, שבימי טורניר ריקליס הכיל כ-3,500 צופים במגרש המרכזי, הפך לפיל לבן, שיתכן שיושמד בעתיד הקרוב לטובת איזה מגדל רב-קומתי. מרכז הטניס על כל שלוחותיו טיפח שנתונים רבים של טניסאים וגם טניסאיות, אבל ההווה קודר מתמיד. כבר אין תרומות משמעותיות מחו"ל, המרכז חייב לייצר כסף ואין מי שיפתח טניסאים. התפקיד הוטל על איגוד הטניס, שאין לו את המשאבים הכספיים והמקצועיים לבנות את דור העתיד של 15 השנים הבאות בכל הארץ.

השנה הגיע מיכאל מירילשווילי, איש עסקים עשיר, שניצל הזדמנות להביא טורניר atp250 מסין הנגועה בקורונה לישראל. לפני סין היה הטורניר בסנט. פטרבורג. בתוך ארבעה חודשים, במירוץ נגד הזמן אורגן כאן טורניר מדהים. המחשבה הראשונה הייתה אולם הדרייב-אין בת"א, אחרי שמפגש הדייויס עם צ'כיה התקיים שם. עיריית ת"א, שנבהלה מהבחירה של איגוד הטניס לקיים את המפגש עם דרום אפריקה באשדוד, דאגה שהאולם יינתן לאיגוד הטניס ללא תשלום.

 נציגיו של מירילשווילי ואיגוד הטניס הציעו לעירייה לקרות את ארבעת המגרשים בהדר יוסף, כדי שישמשו גם לאימונים לטניסאים שמגיעים לטורניר. עלות הקמת כיסוי "הבועה" היא שישה מיליון שקל – הפילנטרופ הסכים לממן לבדו את ההקמה – כתנאי לרישיון לשימוש במגרשים בשנים הבאות. עיריית ת"א נתנה לו ברקס לגבות, האישור לשימוש היה רק לשלושה חודשים. אחד ממקורביו של מירילשווילי, אמר לי: "לא מפסיקים לנסות לעקוץ אותו, אבל הבנאדם לא פראייר, הוא יהודי שמכיר את ישראל. יש לו עסקים כאן".

בגלל שהוא מכיר אותנו, הוא הצטייד קודם כל ולפני הכול, במנהלים רוסים לטורניר, חלקם מתגוררים כאן בשלושת החודשים האחרונים, עוד לפני המכבייה. בנוסף גוייס מנהל טורנירים אוסטרלי, שמנגיש את הניהול והפיקוח הרוסי ההדוק, לאקלים המקומי שכולל מעורבות ישראלים. יש כמובן את איגוד הטניס, אבל אין בוס ראשי, האירוע מתנהל בארבע זרועות ובינתיים הוא מתנהל מצויין. מומחים אולי ימצאו באגים פה ושם, כאלה שפלבאים לא יראו.
 
אז אם "בעקיצות" עסקינן, החברה העירונית שמנהלת את מתחם אקספו בגני התערוכה בתל אביב, גובה מהפילנטרופ מירילשווילי 250 אלף שקל לכל יום של שכירת המתחם. שמונה ימי טורניר ועוד ימי הקמה של המתחם, סיפור פעוט של שלושה מיליון שקל מינימום, בתוספת מע"מ כמובן. ההקמה כוללת כמובן את המגרש המרכזי, עוד מגרש משחקים ומגרשי אימונים, מתחמים שונים להנהלה והפקה, vip כמובן, הכול עולה הון. פנסי התאורה, מאות כאלה במתחם, הן בעלות של אלפיים שקל ליחידה.

מאחר וגביית המסים בישראל היא בהצטיינות יתרה, עלה תקציב אירוח מפעלים בינ"ל של משרד הספורט מ-19 מיליון שקל ל-29 מיליון. איגוד הטניס, במסע שתדלנות מקיף, הצליח לתת ביס של שישה מיליון שקל מהקופה לטובת הטורניר. אבל זה עדיין משאיר למיכאל מירילשווילי סכום של כ-20 מיליון שקל,  שהוא חייב לגייס מחסויות ופרסומות, או לשלם בעצמו. סכום הפרסים בטורניר הוא 950 אלף דולר. אבל להביא את הצמרת העולמית: ג'וקוביץ', צ'יליץ', שוורצמן וקארצב עלה כסף גדול הרבה יותר, כדי שרק יגיעו.

מאחר ומירילשווילי הוא דתי, הוא אסר על כניסת קהל בראש השנה, המשחקים התקיימו בנוכחות דלילה ביציעים, עם מקורבים של מקורבים. ברור שההנחיה שלו עוררה כעס גדול בציבור, אבל לא היה הרבה מה לעשות. הברירה הייתה טורניר בלי קהל עד מוצאי החג, או בלי טורניר בכלל. אני בחרתי באפשרות של בלי קהל, ובמקום לצאת לתשליך בחוף הים עם שאר עובדי האלילים בני עמי, הגעתי למתחם אקספו הממוזג ומיד הרגשתי כמו בטורניר בחו"ל. מי שהיה בטורנירי טניס באירופה ובארה"ב, יודע שאת השפות המדוברות במתחם היא עברית, כי הפרוות והרולקסים מגיעים לשם, כדי להרגיש אליטה.

בדרום אמריקה, משליכים הצופים אבוקות גם במשחקי הנבחרת בגביע דייויס, אבל הנגע עוד לא הגיע לתל אביב. ואולי באמת צריך לבלות כמה שיותר באירועי ספורט אולימפי בארץ, בלי כל העזרים הטקטיים של כנופיות האוהדים עם פירוטכניקה, קללות, תיגרות, אלימות ביציעים וכל מה שמאפיין משחקי כדורגל וכדורסל, מקומיים ובינלאומיים. בטניס מוחאים כפיים לנקודה איכותית, כמו בהדרן בתחרות רובינשטיין בפסנתר. בגילי המופלג אני מעדיף את הכפיים ואת הכבוד לספורטאים.

אז ראיתי את סבסטיאן קורדה האמריקאי, בנו של פטר, כוכב העבר הצ'כי, מטייל בקלילות לסיבוב השני עם 4:6, 4:6 על הטורקי בסאם אילקל. רגע של אכזבה מסויימת הגיע עם אסלן קארצב, רוסי-ישראלי, שגדל בארץ מגיל ארבע עד גיל  16, ועזב כי לא קיבל כאן את המעטפת המקצועית שרצה כדי להתקדם. לכשהגיע לאמצע המאייה השנייה בעולם, עוד היה ניסיון של איגוד הטניס להחזירו לנבחרת ישראל למשחקי הדייויס, אבל הוא העדיף את רוסיה, מעצמת טניס, הוא לא טעה בבחירה, עובדה.

קארצב, שמדורג 39 בעולם, איבד את היכולת להתרכז בנקודות פשוטות, כדי לעבור את יריבו הארגנטיני, תומאס-מרטין אצ'ברי, שמדורג 87 בעולם. הטניסאי הרוסי-ישראלי נמצא בחקירה של ה-atp בחשד להטיית משחקים, שנקנו לכאורה בידי מהמרים, הראש שלו לא בטניס. בנוסף אולי הוא גם שמע על ייבגני קאפלניקוב ומאראט סאפין, טניסאי עבר מצטיינים שמתגוררים במוסקבה, ומאז תחילת הגיוס המאסיבי לצבא הרוסי בעקבות המלחמה באוקראינה, מסתתרים בבתיהם בחשכה מוחלטת, מחשש שחוליות הגיוס יגיעו אליהם. קארצב אמנם חי בבלארוס, אבל הוא קודם כל רוסי ויש ממה לחשוש.

על המשטח הוא ביצע 40 שגיאות לא מחוייבות. במערכה הראשונה הוא הפסיד 2:6 לארגנטיני, תוך כדי תנועה עצבנית מדי. במערכה השנייה הוא חזר מפיגור 5:3 ובשובר השיוויון שיחק טניס מדהים כדי לנצח 0:7 ולהשוות את תוצאת המערכות, וזהו. בשלישית הוא הפסיד 6-4 לאצ'ברי שביצע רק שמונה שגיאות לא מחוייבות ב-2.43 שעות של משחק. הקהל הזעום ניסה לעודד את קארצב: "דבאיי, דבאיי" ו"יאללה כבר, נו, תתעורר". אבל כשאתה גמור בראש, אין לך מה לחפש בטניס.

לפני הדרבי הישראלי בין לשם לעוליאל, ניתנה לקהל שהחל להגיע לאקספו עם סיום החג, הזדמנות להבין מדוע אנחנו נחכה שנות דור לטניסאי שידורג במאייה הראשונה. ואסיק פוספיסיל, קנדי שמדורג 149 בעולם, שהגיע לסיבוב הראשון כמפסיד-בר-מזל, שיחק פצוע בירכו, דידה על המגרש, פיגר אחרי המערכה הראשונה אבל ניצח את טאלון גריקספור ההולנדי (52 בעולם) 6:4, 6:7 (3) ו-5:7.

פוספיסיל, 1.93 מטרים על 100 ק"ג, חובט בעוצמה מדהימה מגיש הגשה ראשונה במהירויות של 210-209 קמ"ש, והגשה שנייה במהירות 173-163 קמ"ש. נכון, הוא לא יחליף את ג'וקוביץ' ונדאל בצבירת תארי גראנד סלאם, אבל עם כוח כזה ויכולת הדחקה של הכאב העצום בירך, הוא שחקן מאייה ראשונה לגיטימי, אולי אף גבוה יותר בדירוג.

כשראיתי את לשם ועוליאל בדרבי הישראלי, הבנתי שעוליאל תקוע לגמרי. עמוס מנסדורף, מאמנו, לא מצייד אותו בערך מוסף שיסייע לו לעבור סיבוב ראשון בטורניר. אבל זה מה שיש, בגדול זה היה כיף עצום ומומלץ. אני אחזור לאקספו השבוע.