"היינו בדיכאון. לקח זמן להבין מה עשינו": 30 שנה למדליה הראשונה

בווידאו: ערוץ הספורט מצדיע ליעל ארד בחגיגות 72 למדינת ישראל

1992 הייתה שנה רבת אירועים משמעותיים עבור ישראל: השנה בה חוק "כבוד האדום וחירותו" אושר על ידי הכנסת ה-12, השנה בה מטפס ישראלי לראשונה הגיע לפסגת האוורסט, השנה בה הוקמה מפלגת מרצ. אבל יש תאריך אחד ספציפי בשנה הזאת שבחיים לא נשכח - ה-30 ביולי 1992, היום בו הוענקה המדליה הראשונה לישראל בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. על החתום: יעל ארד, עם מדליית הכסף באולימפיאדה בברצלונה, בדיוק היום לפני 30 שנה.

ארד, שהתחרתה בקטגוריית המשקל עד 61 ק"ג, ניצחה שלושה קרבות לפני שהגיעה למעמד של גמר אולימפי, וכבר אחרי הניצחון השלישי כל העם ידע שיש לנו מדליה אולימפית ראשונה. ישראל שולחת משלחות למשחקים מאז הלסינקי 1952 (היעדרות אחת בלבד במוסקבה 1980). כלומר, לקח לנו 40 שנה ו-10 אולימפיאדות שונות עד שהצלחנו להביא בחזרה לארץ ספורטאי/ת עם מדליה על הצוואר.

ומאז? השאר היסטוריה, כמו שאומרים. לישראל כבר 13 מדליות, כאשר פרט ללונדון 2012, בכל אולימפיאדה השגנו לפחות מדליה אחת נוספת. הגדילה לעשות המשלחת במשחקים האחרונים בטוקיו עם ארבע מדליות כחול-לבן, וכעת, עם כניסתה של ארד לתפקיד יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, היא סוגרת מעגל.

ארד היתה קרובה גם להשגת הזהב בברצלונה, אך בקרב הגמר, לאחר המיני-אופוריה על כך שהיא הבטיחה מדליה היסטורית, היא הפסידה לקתרין פלורי מצרפת. "אני זוכרת את כל היום הזה, את כל האופוריה שהייתה סביב הזכייה שלי", אמרה בראיון לערוץ הספורט האלופה האולימפית מ-1992. "דווקא הקרב הספציפי הזה נגד יעל היה הקרב הכי פחות מרשים שלי מבחינת היכולת. לראייה, היו צריכים להמתין לסוף הקרב ולהכריע על החלטת שיפוט".

מה את זוכרת ממהלך קרב הגמר?
"אני זוכרת מצוין את הקרב, שנייה אחר שנייה. כבר בשניות הראשונות של הקרב היה מהלך שלי שהשופטים החליטו שלא שווה ניקוד, וההחלטה הזאת הרגיעה את שתינו והיה לזה משקל בסיום על ההחלטה הסופית של השופטים. ידעתי שאחד המפתחות לניצחון היה עבודת קרקע טובה כי זה הנשק העיקרי של יעל מבחינת היכולות שלה, הייתי חייבת להיות מוכנה בכל הנוגע לזה. זה היה יותר ניצחון טקטי ופחות עם טכניקה, היה לחץ על שתינו להציג רמה גבוהה של ג'ודו".

הכרת את יעל לפני כן? קרבות קודמים?
"ללא ספק, זו הייתה המתחרה הקשה ביותר שלי באותו יום. לאחר הקרב הראשון שלי באותו יום מול מתחרה מקובה, שתמיד הייתה הכבשה השחורה שלי, היה לי מאוד נוח להגיע לגמר ובגמר הלחץ השפיע על שתינו. רצינו להראות את מה שאנחנו יודעות על המשטח. יעל ניצחה בדרך לגמר את המתחרה הגרמניה, שהייתה הפייבוריטית לזכייה, אייקוף, וזה היה מרשים".

איך התכוננת לגמר מולה?
"אי אפשר להסביר במילים את הלחץ שאתה נמצא בו רגע לפני גמר אולימפי. רוב הג'ודוקות בעולם לא מצליחים להגיע למעמד כזה פעמיים, זו הזדמנות של פעם בחיים. בזכות צוות האימון שלי, עם העבודה המנטאלית שהייתה לפני הגמר, הם גרמו לי שלא לחגוג את עצם ההגעה לגמר, שמרו אותי ממש חזקה עם קור רוח לקראת הגמר כדי שאחזור הביתה עם הזהב".

האם את זוכרת את התגובה של יעל אחרי ההפסד לך?
"יעל לא אמרה לי כלום בסוף הקרב, אבל הייתי יכולה לראות את הפרצוף שלה שהיה מאוד עצבני, כלפי ההפסד עצמו, לא כלפיי אישית. היא עשתה תנועה של אכזבה עם הידיים, אבל זה מובן לגמרי".

איך היו היחסים ביניכן מאז המפגש? איך היחסים היום?
"האירוע הזה, של הגמר ב-92', תמיד ישאיר אותנו מחובקות אחת עם השנייה, זה היה רגע היסטורי. בשלוש השנים האחרונות מאז שהיה גרנד פרי בתל אביב אני תמיד באה לישראל ותמיד ברוח טובה, יש לנו הרבה כבוד אחת לשנייה. בעבר, אחרי המשחקים האולימפיים לא היו כל כך דרכי גישה טכנולוגיים כמו שיש היום, לא נפגשנו באותו אופן. אבל בשנים האחרונות כן. נפגשנו, אגב, לקרב גם באליפות העולם ב-1995, ביפן".

זוכרת איך התייחסו לקרב הגמר בתקשורת הצרפתית? האם דיברו על יעל?
"לפני הגמר קיבלתי את התחושה שאני יותר מוכרת בישראל מאשר בצרפת, דיברו שם על היריבה של יעל. אחרי המדליה שזכיתי, הזהב הראשון של צרפת בהיסטוריה, אז כמובן שבמשך 24 שעות הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. ראיונות וכותרות בעיתונים, השם שלי היה בכל מקום. אז אני מבינה למה זה יצר כזה באז גדול. בהמשך, בראיונות שאחרי הזכייה, תמיד הזכירו את יעל, השם שלה תמיד היה באותה השורה עם שלי".

מה תרצי למסור ליעל לציון 30 שנה למדליה?
"אין ספק שהיום הזה בסופו של דבר היה כל כך מכריע ובעל השלכות להמשך החיים שלנו. וגם אם היא לא זכתה בזהב, אני רואה את מה שהיא עשתה בישראל ואת המעמד שלה, שמחה על זה כל כך כי היא עשתה היסטוריה במדינה ומקבלת הרבה כבוד. בטוחה שהיום הזה הקנה לה חיים הרבה יותר טובים. כשמגיעים לגמר אולימפי, החיים משתנים לטובה, שמחה שזה מה שקרה גם לי וגם ליעל. יש לי כבוד עצום כלפיה, ומקווה שנמשיך להיפגש כמה שיותר. מאוד חשוב עבורי לציין שהמדליה האולימפית הראשונה של ישראל הושגה על ידי אישה, יש משהו סימבולי בדבר הזה ואני מאוד שמחה על כך".

אדם נוסף שחתום על ההיסטוריה הוא כמובן המאמן שלה בזמנו, דני לאופולד. "אחרי שהקרב הוכרע היה עצב, היינו בדיכאון שלא זכינו בזהב", הוא מספר על הרגע שאחרי ההפסד בגמר, "העובדה שזו הייתה מדליה ראשונה לישראל, שזה היה מדהים, לא השפיע כל כך בהתחלה כי עדיין היה עצב על ההפסד בגמר. לקח לנו 24-48 שעות ואז זה נפל עלינו, שזה מה שעשינו. הייתה שמחה כמובן".

איך הייתה ההכנה שלכם לקראת ברצלונה?
"בעת הזו היינו במחנה אימונים, ואני הזמנתי אנשים מחו"ל שיעזרו ליעל להתכונן. חלק גדול מהאימונים עזרו לניצחון על היריבה מגרמניה בחצי הגמר. היינו צריכים לעשות הרבה סימולציות, ולקחתי הרבה בנים חזקים שידמו את העוצמה של הגרמניה. זו היתה החלטה מושכלת שעשיתי, וזו גם הייתה הפתעה לגרמניה שהיתה בטוחה שהיא תנצח".

"לקראת ההגעה לאולימפיאדה קיבלתי החלטה שהיא לא תגיע לטקס הפתיחה. זה כמובן יצר הרבה 'אנטי', וגם יעל לא אהבה את ההחלטה הזו. הרבה אנשים שהתעסקו עם הספורט האולימפי בזמנו דיברו איתי וניסו לרכך את העמדה שלי. לא השתכנעתי, השארתי את זה ככה, ובנוסף החלטתי שהיא תגיע 3-4 ימים לפני תחילת הקרבות וככה תהיה מרוכזת במה שצריך לעשות, שום הפרעות מסביב או 'מינגלינג'. חשבתי שעדיף לסלק את המכשול הזה. בנוסף, כמובן שרציתי שיעל תנצח את כולן, רציתי שהיא תבוא 'קילרית', רק לעלות על המזרן ולתת הכל. לשמחתי זה יצא טוב".

איך הרגשתם לאחר הניצחון בחצי הגמר כשהמדליה הובטחה?
"לא יכולתי להתאפק, שמחתי עד השמיים. אבל אחרי דקה-שתיים לא דיברתי עם אף אחד, הייתי צריך לרוץ לכיוון איפה שיעל יצאה מהקרב והיינו צריכים להתכונן לקרב הגמר. רצתי מסביב לכל המסלול כדי להגיע אליה, ואז ראיתי את המאמן האוסטרי מדבר עם יעל, והוא אמר לה בדיוק את מה שבאתי להגיד לה בעצמי, שאין כרגע מה לשמוח - כי באנו לזכות בזהב ויש עוד עבודה. גם אני וגם יעל חזרנו ונכנסנו לריכוז נוסף, ואני לא חושב שזה השפיע על קרב הגמר עצמו".

לאחר מכן סיפר לאופולד עוד נקודה לגבי עניין הריכוז אחרי הניצחון בחצי הגמר: "כשהיינו בחדר החימום לפני הקרב עם פלורי, ידעתי מה יקרה וביקשתי מאנשי הביטחון לא לתת לאף אחד, אף גורם בכיר, לא משנה אם הוא ראש ממשלה או מישהו אחר, שלא יבואו לתת נשיקות על זה שידעו שיש מדליה כבר. ידעתי שיבואו לקפוץ עליה וזה לדעתי היה יכול להיות רע מאוד. אז ביקשתי מאנשי הביטחון ואז אף אחד לא בא".

איך חווית את הגמר מנקודת המבט שלך?
"בגמר היה שלב של משהו שקרה והשפיע על הניקוד. היה צמוד מאוד, יעל נתנה שם את כל מה שהיתה יכולה. במיוחד היה קטע אחד שבו הצרפתיה היתה צריכה לקבל עונש שהיה מכריע את הקרב. המצב היה שבכל פעם שהן הגיעו לעבודה בקרקע, קתרין היתה קצת יותר טובה מיעל. היא ניסתה באיזשהו שלב לעשות בריח, לנעול את המרפק, והיא לא הצליחה. השופטת נתנה לה קצת זמן לעבוד, אבל בסוף עצרה את הקרב. על זה אני קצת כועס עדיין, פה השופטים טעו".

כיצד היו התגובות כשחזרתם לארץ?
"היתה אופוריה בשדה התעופה, את יעל ואת אורן (סמדג'ה) ביחד כמובן. אין ספק שזה היה אירוע השיא בקריירה שלי כמאמן. הרגשתי כמו מישהו שמגשים את החלומות שלו. הייתי החלק המכריע בזה שנתתי ליעל להגשים את החלום שלה".

30 שנה חלפו להן, והרבה סיפורים סופרו. חלקם חדשים, חלקים ישנים, אבל תמיד כיף לחזור אחורה ולהיזכר באירוע שהוציא אותנו לדרך חדשה, בין אם זה לראות שוב ושוב את קפיצות האושר של יעל ארד על המזרן אחרי שהבטיחה את המדליה, או אם זה לקבל את נקודות המבט מכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, זהו תאריך שאי אפשר שלא לציין, ואנחנו מאחלים לעוד ימים מאושרים שכאלה בכל אירוע ספורט גדול שניקח בו חלק.