ברוכים הבאים לגיהנום

שריקות הבוז למואנס דאבור במשחק הנבחרת הצליחו לעלות חיוך אצל אוהד בית"ר ירושלים ממוצע. לא, חלילה לא בגלל הגיהינום שחווה חלוץ נבחרת ישראל בפעם המי יודע כמה. גם ליבו של האדם הימני ביותר יצא אל דאבור באותם רגעים.

שיוך פוליטי בכלל לא קשור כאן. התנהגות אנושית, היכולת לסלוח לאדם שעשה כל מה שאפשר כדי לתקן את השגיאה שלו, שחקן מסור שמגיע מאז לכל משימה ומשימה, ומראה שאותה החלקה היתה היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל – הם, הם הבסיס לעוול ההולך וגדל שנעשה כאן לחלוץ נבחרת ישראל.

ועדיין, בעיקר אחרי שהוא שמע את התגובות הרפות מדי בסיום המשחק מול איסלנד, ומקהלת המחמאות של השחקנים לאוהדים בסיום, כאילו נעשו ביד מכוון מלמעלה – הצליחו להפוך את כל הפארסה הזו לאירוע קצת משעשע עבור מי שחווה דברים די דומים במשך עשרות שנים בירושלים.

אחרי הכל, עם כל ההבדלים שאפשר למצוא, ואפשר, בתמונה הגדולה – נבחרת ישראל הפכה לסוג של בית"ר ירושלים. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל היה גם משהו נחמד לראות את קבוצת הספורט הכי בכירה בישראל מגיבה בצורה כה מפוחדת וחנפנית, למפגן אוהדים שנע על הציר שבין אכזריות לגזענות.

הסיפוק נובע מהזיכרון. שנים הרי שאותם אנשים שגמגמו אמש אל מול היחס המבחיל של הקהל לדאבור, ממליצים לבית"ר ירושלים איך לנצח את לה פמיליה. הם תמיד ידעו כיצד לפעול. איך לעקור את היסודות הגזענים שהפכו את בית"ר ירושלים מהלהיט של הכדורגל הישראלי לסרט הטורקי של הספורט כולו כאן.

מה הם לא המליצו לאוהד המיואש של בית"ר, שגם מרכיב את הרוב שלא מתחבר לגזענות ולא סבור שימניות מחייבת פסילת כל אדם בגלל המוצא שלו. תרדו מהמגרש, חלקם אפילו ביקשו. תנו למשטרה את השמות של האוהדים הסוררים, רבים חידדו. זה לא רק קומץ, כולם אהבו לומר. היו גם כאלה שהציעו להלשין לאופ"א.

כמה קל היה להסתכל על המחלה הזו מרחוק. כמה קל היה לכל החכמים האלה להתנשא מהצד כנגד תופעה שהיא הרבה מעבר לבית"ר ירושלים. היא המציאות הישראלית של כולנו. והיא הבעיה של כולנו. והנה, כמה לא מפתיע, המציאות הזו היא עכשיו גם שלהם, בין אם ירצו ובין אם לאו. עם כל ההבדלים הרבים בין המקרים, בגדול זה די אותו דבר.

ומה עושים שחקנים נבחרת ישראל כאשר הם פוגשים אוהדים שפוגעים בחבר שלהם רק כי הוא אמר את הדעה הלא נכונה? נכון, מחמיאים לקהל במקום לצאת נגדו. ומה עושים ראשי הנבחרת? יפה, בוחרים להתחמק מדבר הנורא הזה שזה עתה התרחש, דרך עוד מילים יפות על הדחיפה של הקהל (שספק אם זה ימלא להם את האצטדיון במשחק הביתי הבא של הנבחרת). נכון שזה מזכיר לכם את התגובות של שחקני בית"ר אחרי אחת התקריות הגזענית שהתרחשו בעשורים האחרונים בטדי?
 
האירוניה הופכת למושלמת כאשר רואים את כל אלו שתקפו את בית"ר, חסרי אונים פתאום כנגד תופעה דומה בנבחרת ישראל. נו, גיבורים גדולים, קדימה, חכמים מדופלמים – אם כל השנים ידעתם איך לעקור את הגזענות בבית"ר ירושלים – בטוח שאתם יודעים מה לעשות כעת כנגד העשב השוטה שהתפשט לחלקה שלכם.

משחק אחר משחק שאתם לא יודעים כיצד לפעול, ורק מחמירים את המצב. משחק אחר משחק שאתם נראים אבודים יותר ויותר אל מול "הקומץ" בכחול-לבן. אפילו סדאייב וקדייב לא שמעו כזו מחאה נגדם כאשר הם שיחקו בבית"ר ירושלים.

ברור לכולנו שאם דבר כזה היה קורה לערן זהבי אחרי זריקת סרט הקפטן, כל שחקני הנבחרת היו מתייצבים לצדו (ובצדק). כמו שלזהבי הגיעה הסליחה, כך גם לדאבור. מוזר איך מנהל מקצועי כמו יוסי בניון, שהיה אחד השחקנים הכי רגישים בעולם לתגובות לא תרבותיות של אוהדים, לא מבין את עומק החרפה. משום מה, כשזה נוגע לדאבור, ראשי הנבחרת אומרים לו להתמודד. במקום שהם יתמודדו עם הרוע הזה, הם מעבירים את המאבק אליו ורק אליו.

אולי עכשיו אתם גם מבינים למה. זה לא רק נובע מהחשש של הנבחרת או משיוך לאומי. זה בעיקר קורה כי הם לא יודעים מה לעשות על מנת לתקן את המצב. כשזה קרה בירושלים, בטדי, הרחק מהם כביכול, מאוד נוח היה לכולם להמליץ על פעולות בזק למיגור התופעה. עכשיו גם הם מבינים כמה הסיפור הזה שנקרא מאבק בגזענות הוא מורכב. קשה. ורחב יותר מספורט.

אוהד בית"ר ציני אמר אמש שהוא ממליץ להתאחדות להעמיד את הנבחרת לדין על זריקת החפץ לעבר דאבור, אבל גם יודע שזה ממש לא יעזור. אז עד שתמצאו פתרונות, נותר רק לברך אתכם: ברוכים הבאים למשפחה, ללה פמיליה.