כישלון ענק: על המתאבק הגרוע בתולדות WWF
219 סנטימטרים של שרירים מארגנטינה. נשמע טוב, לא? תחשבו שוב
(pinterest.com)
לא פעם דיברנו בטור הזה על הדיסוננס שבין תור הזהב של ה-WWF בישראל לבין הכישלון הקולוסאלי של הארגון בארה״ב באותה תקופה. ביום שאחרי האלק הוגן, כשחקירת FBI על שימוש בסטרואידים אילצה את וינס מקמהון לדגמים קטנים יותר של גיבור דוגמת ברט הארט ושון מייקלס, הקהל האמריקאי לא קנה את מה שמקמהון מכר. גורלה של ה-WWF נראה לא ברור, עד כדי כך. אם תהיתם פעם מה גרם לחברה כזאת להגיע לישראל 3 פעמים בטווח של קצת יותר משנה, בואו נגיד שאז היה להם קל יותר למכור כרטיסים לאולם הפחים בחולון מליונייטד סנטר בשיקגו.
הנגזרת של אותו דיסוננס היא שהתפיסה שלנו לגבי מיהו ״אגדה״ מעט מעוות. ברט הארט הוא אחד המתאבקים המוערכים בהיסטוריה, אבל הוא לא בשורה של הוגן, דה רוק וסטון קולד סטיב אוסטין. יוקוזונה היה אלוף למשך פחות משנה ומיד לאחר מכן הפך לדמות שולית. אבל מה שכן הצלחנו לתפוס בתקופה הקצרה שבין 1993 ל-1995 זה את מי שנחשב למתאבק הגרוע בהיסטוריה. אי פעם. למעלה ממאה שנים של היאבקות, והוא הצליח להסריח את הזירה כמו שאף אחד לא הסריח, וכנראה גם לא יסריח אותה. זהו סיפורו של ג׳איינט גונזלס.
לא היה חסר הרבה כדי שגונזלס בכלל יופיע בטור של האוזמן. כלומר, כן היה חסר שהוא יחתום בארץ, והאמת שגם הזמנים לא כל כך מסתדרים. אבל הקטע הוא שהוא שיחק כדורסל. זוהי התחנה הראשונה שלנו. בגיל 16, חורחה גונזלס הארגנטינאי התנשא לגובה של 2.19 מ׳. מאמן הנבחרת הלאומית, לאון נאחנודל, גילה אותו, שידך בינו לבין מועדון הכדורסל של חימנסיה ואף זימן אותו לאליפות דרום אמריקה בשנת 1985, שבה ארגנטינה זכתה במדליית ארד. לאחר עוד כמה הופעות, הסקאוטים מה-NBA התחילו להתעניין. בדראפט 1988, נראה היה שחלומו הגדול הולך להתגשם.
גונזלס נבחר במקום ה-54 ע״י אטלנטה. בכך הפך לשחקן הארגנטינאי הראשון שנבחר בדראפט. כן כן. לפני מאנו ג׳ינובילי ולואיס סקולה, היה את האיש הגבוה שלבש בגד גוף עם פרווה והתאבק נגד אנדרטייקר. עוד נקודה לטובת אוהדי הרסלינג. רק שהוא לא באמת שיחק. בניגוד לשחקנים בגובה הזה בני ימינו, גונזלס לא היה אתלט גדול. והברכיים שלו היו דפוקות כבר מגיל צעיר מאוד. כך שגם בשנות השמונים היחסית כבדות, זה היה גדול על גונזלס. אדם בגובה הזה (אנחנו כבר במחוזות ה-2.30 מ׳ בשלב הזה) שלא יכול לקפוץ וזז באיטיות - ככה לא מגיעים NBA. ככה גם לא אמורים להגיע WWF. אבל וינס מקמהון חשב אחרת.
בדרך לקרקס של מקמהון, גונזלס עצר אצל המתחרים. נעצור רגע כדי לחדד ולתת הקשר היסטורי – אנחנו עדיין טרום המלחמה הגדולה בין WWF והמיליונים של וינס מקמהון ל-WCW והמיליארדים של טד טרנר. בנקודת הזמן הזאת, עדיין ברור לכל ש-WCW היא האחות הקטנה. האירועים היו קטנים יותר, המתאבקים הרוויחו פחות וערוצי הטלוויזיה לא תמיד דפקו על הדלת. כך שכשהייתה ל-WCW הזדמנות להחתים אטרקציה בדמותו של ענק כזה, מעין גלגול חדש של אנדרה דה ג'איינט, הם לא חשבו פעמיים.
תחת השם ״אל גיגאנטה״, כשהוא לבוש מכנסי אופניים, וסט כסוף וחולצת בטן אדומה (איך אפשר שלא לאהוב רסלינג?), גונזלס הפך בן לילה לאחד המתאבקים הבכירים בארגון. הוא קיבל דמות של פייס (חביב הקהל) ואף ערך מספר קרבות עם האלוף ריק פלייר. ולמרות כל החסרונות שמנינו, בהתחלה זה לא היה אסון מוחלט. הקהל נהר כדי לראות את הפלא, הקרבות תוכננו ככה שמגבלותיו הפיזיות לא היו בולטות במיוחד, ואז וינס מקמהון התקשר.
מקמהון תמיד אהב אותם גדולים. גם האלק הוגן עצמו וגם יריביו לאורך השנים היו מפלצות גדולות מהחיים. אבל כפי שהזכרנו, ברגע שהוציאו סטרואידים מהמשוואה, הכיוון היה צריך להשתנות לטובת המתאבקים הקטנים יותר. אבל הגודל של גונזלס לא היה תוצאה של שרירים מנופחים או חומרים אסורים, הוא פשוט היה ממש ממש גבוה. הבעיה הייתה שהוא לא היה הרבה מעבר לזה. על הבמה הגדולה, מול הרבה יותר צופים, פתאום התגלתה האמת - ג׳איינט גונזלס הוא מתאבק מחריד.
אמנות הרסלינג, בפשטנות, היא להרביץ "בכאילו" ושזה ייראה אמיתי. רבים וגרועים, לפני גונזלס ואחריו, פיצו על היעדר הכישרון הזה במכות אמיתיות. אצלם זה נראה אמיתי פשוט כי זה היה אמיתי. אבל גונזלס, על פי כל העדויות, היה אדם מאוד נחמד, שקט ומופנם. ולכן הוא לא רצה להרביץ באמת, אז הוא סתם הרביץ בכאילו, וזה סתם נראה ממש לא טוב. וכאילו זה לא הספיק, נראה היה שגונזלס מעולם לא ראה אדם מקבל מכה. אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שבכל פעם שהיריב היה מכה אותו, הענק פשוט מצמץ בעיניו בצורה מוגזמת. שוב ושוב. באמת, הוא היה מזוויע. אז כשה-WWF חיפשו מישהו שגם סמכו על הכישרון שלו להוציא קרב סביר מהמתאבקים הגרועים ביותר ושגם יש היגיון בקרב בין הדמות שלו לבין מפלצת, היה רק שם אחד שעלה.
אנדרטייקר היה צעיר, פופולרי ובעל ניסיון בקרבות לא רעים מול גושים כבדים דוגמת קמאלה ואולטימט וורייר. הסכסוך בינו לבין גונזלס החל ברויאל ראמבל 1993, אליו הקברן נכנס כאחד הפייבוריטים. גונזלס ערך את הופעת הבכורה שלו בארגון באמצע קרב הראמבל, תקף את אנדרטייקר, הדיח אותו מהקרב, והותיר מיליוני צופים צעירים בהלם. זו למעשה הייתה התגובה לה קיוו הקברניטים – הלם. הגודל דווקא קבע במקרה הזה, וכן התעוררה איזושהי סקרנות לגבי הפריק העצום הזה ואיך הוא יהיה בזירה.
ובכן תיראו מופתעים, הוא היה לא טוב בזירה. הקרב שלו נגד אנדרטייקר ברסלמניה 9 בסיזרס פאלאס בלאס וגאס נחשב לאחד הקרבות הגרועים בתולדות התעשייה. אגרופים מגוחכים ומצמוצים לרוב, ולדייסה הזו אתם יכולים להוסיף גם סיום משונה לקרב בו גונזלס לקח מגבת ספוגה בכלורופורם והצמיד אותה אל פני יריבו. לא ברור מה היה אמור להיות האינטרס, כי כמובן שזה הוביל לפסילה מיידית. ואם זה לא מספיק, אנדרטייקר, בהיותו מת-חי, התאושש ואף הפיל את הענק מרגליו. בקיצור, קלאסיקה זו לא הייתה.
אחד הדברים שהכי מאפיינים את וינס מקמהון, והכי אפיינו אותו מאז ומעולם, זו העקשנות. ולמרות האסון הטלוויזיוני שהיה הקרב ברסלמניה, הוא החליט לתת לגונזלס ניסיון נוסף. בסאמרסלאם של אותה שנה נערך קרב חוזר בינו לבין אנדרטייקר, שגם בו ידו של הקברן הייתה על העליונה. גונזלס בתגובה תקף את מנהלו הארווי וויפלמן, ובכך למעשה חזר לשורשיו, שוב היה פייס, שוב יכול היה לשחק את דמות הענק הנדיב, ושוב נראה היה שיש תקווה לדמות. אבל לא להרבה זמן.
כאמור, זו הייתה תקופה של שפל כלכלי עבור ה-WWF, בין השאר בגלל הרפתקאות כאלה, ולקראת סוף הקיץ גובשה רשימה של מתאבקים שאפשר לוותר עליהם כדי לחסוך בהוצאות. שמו של גונזלס היה גבוה ברשימה, ובכך הסתיימה תקופה קצרה אך זכורה של עשרת החודשים הגרועים ביותר שהיו למתאבק בזירה. גונזלס עוד מינף את התהילה לכמה הופעות אורח בסדרות טלוויזיה אמריקאיות (רוצו לחפש את הפרק ב״משמר המפרץ״ שבו הוא נופל למים ולא מצליח לצאת כי הוא כל כך מגושם) ולבסוף חזר לארגנטינה כדי לטפל בבעיותיו הבריאותיות, שהלכו והחמירו.
כמיטב המסורת העצובה של מתאבקים, ובמיוחד של הגדולים פיזית שבהם, גונזלס לא הגיע לגיל 50. הוא הלך לעולמו בגיל 44 מסיבוכים של מחלת הסכרת ממנה סבל. כל הסיפור הוא די עצוב, למען האמת. מדובר היה בבחור חביב שהגוף שהטבע נתן לו פתח לו הרבה דלתות, אך גם סגר את כולן זמן קצר מאוחר יותר. ובכל זאת, גם בזמן הקצר הזה הוא הצליח להותיר חותם – אחרי הכול, מישהו צריך להיות גם הגרוע ביותר.