רמונטאדה תוך חודשיים: על הקאמבק של ברצלונה

זה לא היה ניצחון של זכייה באליפות, בטח לא של זכייה בליגת האלופות, אבל זה היה הניצחון הכי חשוב של ברצלונה מאז הזכייה האחרונה בצ׳מפיונס לפני 7 שנים. ב-0:4 בקלאסיקו בברנבאו, בארסה השיגה את מה שעד לפני רגע נראה כמו חלום רחוק – היא הפסיקה להיות שק החבטות של אירופה וחזרה להיות הקבוצה הכי מדוברת ביבשת.

בסגל הכי אפור שהיה לקבוצה מאז מינויו של פפ גווארדיולה למאמן ב-2008, ברצלונה הציגה כדורגל שהזכיר את הימים הנוצצים ההם. היא פירקה את היריבה הגדולה, שרק לפני כמה ימים הייתה בשיאה עם ניצחון בלתי נשכח על פ.ס.ז׳. מרגע השבר הגדול עם הפרידה מליאו מסי, היה בלתי נתפס אפילו לעלות על הדעת שבארסה, תוך זמן קצר כל כך, שוב תספק הופעות כמו בניצחונות המפורסמים הקודמים בקלאסיקו, ה-2:6 או ה״מאניטה״ (0:5).

הבחירה בצ׳אבי הייתה משהו באמצע שבין הימור לבין חולה שיודע בדיוק מה התרופה שהכי מתאימה לו. מצד אחד, מאמן שאימן רק בליגה הקטארית חסרת הרמה, מצד שני, אדם שיודע להסביר הכי טוב מי היא בארסה, שישמור על היוקרה של המועדון גם בשעתו הקשה, שידאג להזכיר ש״הברסלוניסמו״ עדיין לא מת. האליפות לא תנחת העונה בקאמפ נואו, גם לא תהיה זכייה שישית בליגת האלופות, אבל בארסה חזרה.

קשה שלא לחשוב על קווי דמיון לפעם האחרונה שבארסה הייתה במצוקה כל כך גדולה כמו שחוותה העונה. בעונת 2003-04, הראשונה של פרנק רייקארד כמאמן, אדגר דוידס הגיע בינואר ובחצי עונה הרים את הקבוצה המפורקת מהתחתית בחזרה לצמרת. הקשר ההולנדי עזב בקיץ, אבל האנרגיות שלו נשארו. תור הזהב של בארסה החל בדרך לשליטה מוחלטת בכדורגל האירופי שתימשך שנים ארוכות.

הפעם יש כמה שמות שעושים את ההבדל, בראשם צ׳אבי, ולצידו השחקנים שהביע בהם אמון. בחלון ההעברות האחרון, ההחתמות של בארסה זעקו ״משבר כלכלי״, הן נראו תמוהות ובעיקר כלכליות. המצטרפים הסכימו להרוויח פחות ממה שהשתכרו קודם לכן, העיקר לנשום מעט מהתהילה של מקום שהרגיש כמו בית של מועדון עבר. החבורה הזאת ייצרה אתמול היסטוריה חדשה ומשמעותית במיוחד.

פייר אמריק אובמיאנג הגיע אחרי סכסוך מתוקשר עם מאמן ארסנל, מיקל ארטטה, שפגע בו תדמיתית בצורה אנושה. התותחנים כבר לא היו יכולים לסבול את עבירות המשמעות של החלוץ שהיו מוכנים לשחרר אותו בחינם, רק שילך. ״אובה״ הפך משחקן מושמץ למי שמזכיר שהוא בראש ובראשונה סקורר אימתני, הוא כבש צמד ובעיקר שיחק כאילו מדובר בקלאסיקו העשירי שלו.

פראן טורס הגיע לבארסה מבלי שהיה קרוב לממש את הפוטנציאל שלו במנצ׳סטר סיטי. כשבקטאלוניה הביעו התעניינות ואיכשהו מצאו את המשאבים הכלכליים כדי לבצע את ההחתמה, הכוכב בן ה-22 לא היה יכול לוותר על ההזדמנות לחזור לליגה הספרדית וללבוש חולצה עם משמעות כל כך גדולה. גווארדיולה נתן את ברכת הדרך לשחקן שבוודאי היה יכול לטפח, אבל תהיו בטוחים שבאיזשהו מקום מאמן האלופה האנגלית גם שמח על כך עכשיו.

ויש את אדאמה טראורה, שאמנם לא היה משמעותי בקלאסיקו, אבל הוא חלק מהמהפך. מאז שעזב את בארסה בה גדל, הוא נדד באנגליה וסיפק עונה אחת טובה באמת, בוולבס. אבל צ׳אבי מאמין בו, כמו בכל שחקן בסגל שפתאום כבר לא נראה כל כך מוגבל, אלא כזה שיכול לעשות דברים גדולים. גם דני אלבס היה באיזשהו מקום צירוף לא מוסבר. הוא בעוד חודשיים יהיה בן 39 והרגיש כמו גימיק, אבל כמו שהוא עדיין יכול לתת פס שישנה את המשחק, יש לו גם את היכולת לומר את המילים הנכונות בחדר ההלבשה ולהרכיב את יחידת החילוץ האולטימטיבית למועדון שנפל לתחתית הבאר.

לא פחות משמעותיים מהשחקנים שהגיעו בינואר, הם השחקנים שבארסה הרוויחה מחדש, שני המצטיינים של הקלאסיקו, פרנקי דה יונג ועוסמאן דמבלה. עד לפני כמה חודשים, הייתה תחושה שהקשר כבר לא יממש את ההבטחה איתה הגיע מאייאקס. בקלאסיקו, ההולנדי לימד אותנו שהוא שחקן למשחקים גדולים ויכול לנווט אותם כפי שהוא רוצה, ואפילו בקלות. במקרה של דמבלה, מדובר בסנסציה של ממש.

אם זה היה תלוי אך ורק בז׳ואן לאפורטה, צ׳אבי לא היה ממונה למאמן בארסה בגלל סיבות פוליטיות, אבל זה כבר לא רלוונטי. נשיא בארסה הבין שזה הזמן למלא את משאלת הקהל, להשאיר את האגו בצד ולהחזיר הביתה את הקפטן לשעבר. לאפורטה ידע היטב שאם הוא ממנה את צ׳אבי, אז הוא ממנה גם את המשמעויות הרבות שיש לצ׳אבי בקטאלוניה. לכן, הוא לא התעקש מול המאמן שבחר להחזיר לסגל את דמבלה על אף סירובו לחתום על הארכת חוזה.

דמבלה, שהיה סמל לחוסר אכפתיות וחוסר מקצוענות, עושה את ההיפך הגמור ממה שציפו ממנו. שריקות הבוז של אוהדי בארסה התחלפו במחיאות כפיים והצרפתי שכבר תלה טבלת ייאוש שסופרת את הימים עד לפרידה מבארסה, הוא מלך הבישולים של הקבוצה העונה עם תשעה, כולל שניים בקלאסיקו. עם האחדות שהפכה לניצחון ענק על ריאל מדריד לא תשכנע אותו להישאר בבארסה, כנראה שזה כבר לא יקרה. אולי גם לקסם של צ׳אבי יש גבולות.

מבחינה מקצועית, אין יותר מדי מה לנתח בהופעה של ריאל מדריד. זה היה יום רע, שיכול לקרות לכל קבוצה, אבל הופעה כזאת בקלאסיקו היא בלתי מתקבלת על הדעת מבחינת הבלאנקוס, למרות ההיעדרות של כרים בנזמה. ריאל כנראה תזכה באליפות, אבל יהיה איזשהו ענן שיטיל צל כבד על החגיגות. רק דאבל, עם זכייה בליגת האלופות שהוא התואר החשוב באמת עבור הקבוצה, אולי ישכיח מעט את מה שקרה מול בארסה בברנבאו.

מדהים לחשוב על הלך הרוח בעולם הכדורגל רק לפני כמה חודשים, ועל מה שקורה כרגע. נראה היה שבארסה תצטרך שנים כדי להפוך את המצב שלה, בעיקר מבחינת התודעה, והיא עשתה את זה בתוך חודשים. גם ריאל מדריד יודעת, שאפילו בעונה שהיא משייטת לאליפות, היריבה העיקרית שלה בכל עונה, ולא משנה מה ההתפתחויות בה, היא קודם כל ברצלונה.