טור תלונות על שופטים? ועוד מאוהד מכבי רחמנא ליצלן ("אתם קבוצה גדולה", "השופטים לטובתכם", "קיבלתם X פנדלים בעונת Y"). אז כן, מדובר פה במניפסט צהוב על שיפוט – ראו הוזהרתם.
כולנו רואים את הטעויות ואת בזבוזי הזמן האינסופיים. חלקנו מלינים על הירידה באיכות השופטים, חלק אחר נזכר בערגה בימי יצחק בן יצחק העליזים, ויש את אלו שבימים קשים רואים בעיני רוחם את נימני מכשיל את חיים יעקב, ונזכרים שאולי פעם לא היה פה הרבה יותר טוב. כולנו גם שופטים לעת מצוא. כל אוהד שני יודע את החוקה בעל פה, מכיר את הניואנסים של חוק הנבדל, בקיא בהלכות הכניסות המסוכנות, ודורש במרחק הנכון של שחקני ההתקפה מהחומה בכדור חופשי. אוהדים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, אוהבים לתלות אשמה בשופט – אם רק היינו מקבלים פנדל, אם רק לא היה שורק לפאול, ושאר ירקות – אך למרות שכל השופטים טועים לפעמים, או מכעיסים את אחד הצדדים, ההשפעה האמיתית שלהם באה לידי ביטוי בקצב המשחק.
למרות מה שאנו נוטים לחשוב, נראה לי שלהיות שופט זה לא עסק פשוט. לא בגלל הכושר הגופני, הרי יש כיום תקנים מחמירים בעניין, לא בגלל פרשנות במצב אמת של החוקים, הרי שלחו את ה-VAR לעזור להם, ואפילו לא בגלל הקללות מהיציע, כי מה זה בסופו של יום 30 אלף איש בבלומפילד או סמי עופר, השופטים האלה כבר התחשלו מול 30 משוגעים על הגדר בליגה ג'.
אז למה אני חושב שקשה להיות שופט? כי שופט טוב הוא שופט שלא מרגישים אותו, ואין דבר קשה יותר מאשר להיות "לא מורגש" כשעשרות אלפי צופים, בבית ומרחוק, עשרים ושניים שחקנים על הדשא שלא מפסיקים לשגע אותך, שני מאמנים שמשתוללים על הקווים, ויואב זיו אחד באיזור הטכני, שנדמה שתמיד יש לו מה לומר. כולם שם, כולם סביבך – איך לא תחשוב שאתה מה שהם באו לראות?
אז זהו, שלא. האוהד הפשוט, בא לראות קצת כדורגל. ואם אפשר, כזה שלא עוצר כל עשרים שניות להרצאה. כמו שכתבתי בטור הקודם, אנחנו לא צופים בכדורגל ישראלי בזכות הרמה. אניני הטעם יכולים ללכת לראות את הפרמיירליג, או את הליגה האיטלקית לחובבי הז'אנר. אבל משחקים כמו זה שהיה השבוע בבלומפילד, הם הסממן הקיצוני לחוויה רעה שמקבל אוהד שמגיע למגרש. הרי לאוהדי מכבי יש מספיק סיבות לכעוס אחרי התצוגה של הקבוצה מול סכנין, וזה לא שהשופט לקח ממכבי את ההזדמנות לנצח, הרי לא היינו מבקיעים גם עוד מאה דקות. אבל נשמח, אם מתישהו, בין נפילה אחת של גד עמוס כזה או אחר לבין אחרת, נראה קצת כדורגל, ולא הצגה בהבימה עם שחקני הדרמה הגרועים בישראל. את זה תשמרו לגילה אלמגור.
הכדורגל הישראלי, אותו מוצר חבוט, שמוציא לרחבי ישראל בכל שבוע עשרות אלפי מכורים לדבר, סובל מקצב משחק נמוך, עצירות אינסופיות ומייגעות, והופך עם הזמן קשה לצפייה. באופן אירוני, רק דבר אחד יכול להציל את המוצר הזה כיום – השופטים.
כן כן, אותם שופטים מושמצים מתחילת הטור. הם אלו שיכולים להשפיע על קצב המשחק, לא פחות מכל דן גלזר או צ'ארון שרי, או מאותו איהאב גנאם (שחקן מעולה, בלי ציניות) שמחליט לבלות יותר זמן עם הפנים לדשא מאשר בריצה. הם אלו שיכולים להוסיף כמה זמן שצריך, כי ככה אפשר לנסות להילחם בבזבוזי זמן, הם אלה שיכולים לשמוע קצת פחות את הערות השחקנים, ולשמור את ההרצאות למקום אחר. הם אלה, שאם רק יזכרו שבאנו לראות קצת כדורגל, יכולים לשפר את המוצר הזה ללא היכר.