אריק אח יקר!
מטורף. לא נתפס ולא מצליח לעכל שמבקשים ממני לספר עליך ולכתוב בלשון עבר. רק לפני חודש עוד הבטחת שהכל יהיה בסדר והצלחת להפיץ לסובבים אותך את האופטימיות והאושר הכל כך מיוחדים שלך, שכל חייך דאגת לה, הרבה לפני שדאגת לעצמך.
התחלנו את המסע לפני 20 שנים, בקבוצת הנוער של אליצור נתניה, עונה שהסתיימה בזכייה בגביע המדינה ומשם הדרך עמוסה באינספור חוויות משותפות, שאת חלקן רק אנחנו מכירים, וזה ישאר כך לנצח נצחים. בשבילי היית ותשאר לעד הרבה מעבר למאמן כדורסל, כזה שמוגדר כאשף ניהול משחקים. תמיד רצית לבוא כאנדרדוג כי ידעת בתוך תוכך שתמצא את הפתרונות ואת הדרכים לנצח את המשחק גם אם מדובר במשימה בלתי אפשרית. גרמת לטובי המאמנים בענף, בארץ ובחו"ל, להגיב לסיטואציות על הפרקט, אותו פרקט שכל כך אהבת מגיל מאוד קטן. אותו פרקט, שלא משנה הדרך אליו, היית מוכן לעשות הכל ורק לדרוך ברגל ימין בכניסה.
אליפויות, גביעים, הצלחות בליגות המקומיות ובמסגרות בחו"ל, בכל אלה זכית בחייך הכל כך קצרים. אבל, לעולם! אבל לעולם, כל אלה לא גרמו לך לסטות מהדרך הכל כך מיוחדת של אישיותך, אותה דרך צנועה וענווה, שידעה לקרב לבבות, ולדאוג לגעת בכל אחת ואחד מהקרובים והרחוקים אליך. הלוואי, הלוואי שאצליח לחקות במעט ולספוג ממך מהדקות האחרונות של ידי על ידך ברגעיך האחרונים ששכבת בבית החולים. מדי פעם הזלת דמעה, דמעה שהפיחה בכולם את המחשבה שאתה שומע אותנו ואת תפילותינו שתקום ותחזור לחייך. מחשבה, שלא נוכל לזכות במימושה.
האובדן שלך קשה מנשוא! קשה לכל החברים מסביבך, לכל המשפחה שלך, וכמובן לילדיך שזכיתי להיות חלק מהם מאז גיל 0 של פוסי (ליאור, בתך הבכורה), שביום מן הימים עוד אספר לך איך לא עזבה אותך לשנייה בכל התקופה הזו. תחסר לכולנו מאוד חבר!
גם ברגעי העצב והאובדן, רק המחשבה על אותם רגעים משותפים מסוגלים להעלות חיוך ולהיזכר בקסם שבך. אתמול, בפעם היחידה במסע שלנו, הצלחת לגרום לי לבכות ולהיות עצוב. עצב של אובדן בלתי נתפס. עצב של אובדן לכל המשך חיי.
אני אוהב אותך אח יקר, תשמור על כולנו מלמעלה.