"התחזית די ברורה. בלי יונתן כהן, מכבי ת"א לא תילחם על האליפות לראשונה מאז 2012, תקטע את רצף ההצלחות המשוגע בדרבי, תקטע את רצף ההצלחות הדמיוני נגד מכבי חיפה, ואן לוון לא יגיע למחזור העשירי".
את שיר התפילה הזה לא אני כתבתי. פרסם אותו אתמול ברשתות החברתיות איש יקר ומכביסט צהוב כהה. רז שכניק. אדם נבון. תרומתי לציוץ היתה במילת תשובה אחת: "אמן". אין להוציא מכלל אפשרות שבכך ניחסתי את התחזית, מכבי ת"א תהיה אלופה, חיפה שוב תפסיד, ואן לוון יהיה מאמן העונה וקלינגר יעדיף שהעונש יחול עליו גם בדרבי.
אבל אולי לא.
אולי מה שאנחנו רואים כאן, שתחילתו בקבוצה שנחלשה, והמשכו בנטישת הספינה – דור פרץ לוונציה, יונתן כהן (כנראה) לפיזה, רכש שלא ממש מגיע ושכניק עם נבואות זעם – אולי כל זה מעיד שאכן המיליארדר הקנדי מתעייף. כי כמה אתה יכול להמשיך ולהתלהב, או בכלל להנות מהחיים, כאשר 120 מיליון השקלים שלך בשנה מעניקים לך אליפות עם כוכבית (בתנאי שאין מתחרה באיזור) ואת הזכות לכסוס ציפורניים מול הדרמה העולמית: האם בסיבוב הבא בליגה האירופית השלישית בטיבה תשחק נגד סוטייסטקה או שאולי תהיה זו גאגרה שתמרח עבורך את האשליה שמיליארד שקלים בעשר שנים מאפשרים לך לפחות לשחק באירופה?
מעמדתי האובייקטיבית, שאיננה קיימת כמובן, ליגה שבה מכבי תל אביב היא סתם עוד קבוצה, היא ליגה אפילו פחות טובה ממה שהיתה כאן, עד כמה שעוד אפשר לרדת ברמה ובציפיות. ברור גם לכל שאולי ישנה כאן ירידה, אבל אצל מכבי ת"א היא תמיד לצורך עליה. השאלה הבאמת מסקרנת היא לא אם אכן תהיה כאן ירידה זמנית מקדמת הבמה, אלא אם מיץ' גולדהאר אכן יאמר "עד כאן", או שאולי גם הוא צריך מנוחה קלה במרכז הטבלה לפני שיחזור לטרוף כאן כל דבר שזז, גם אם לדבר הזה קוראים יעקב שחר או אלונה ברקת.
בינתיים, נשאר לי רק לקוות ששכניק צדק. הכתובת על הקיר, שבישרה שיש כאן קבוצה שעם הכסף שלה יכולה לקנות הכל, היתה חזרתו של ערן זהבי האדום והמבשר הגדול של הדאבל ההוא הבלתי נשכח, מפאלרמו האיטלקית למכבי ת"א הישראלית. עכשיו, אולי, שלא לומר הלוואי, המגמה מתהפכת ושוב – נייר הלקמוס הוא איטלקי.
ונציה של דור פרץ, היא היפה בערים, אבל שקיעתה האיטית בים הופכת משנה לשנה לעובדה קיימת. פיזה של יונתן כהן, היא עיר משעממת עם מגדל אחד עקום, נוטה על צידו ואומרים שמתישהו יפול. אתם כבר מבינים למה אני מכוון, כן? קבוצה יפה שקצת שוקעת וקצת נוטה ליפול, מצד שני – איטליה כן? לא עוד מדינה.
אני מחכה כבר ליונתן מצטלם כשמאחוריו המגדל. חיוך קטן, אולי תנועת השתקה קלאסית לקהל הכועס, הפעם הצהוב, ומאחוריו מגדל עקום שנוטה על צידו. בלה איטליה.