כל עונה אני מתרגש לקראת שני מסלולים במיוחד: ספא ומונזה. היו ויהיו מירוצים משעמים גם במסלולים הללו (והשנה אני יכול להבטיח שיהיה כזה לפחות במונזה, בהיעדר התערבות משמיים או אירועים חריגים), אבל העיקר במסלולים הללו הוא שהם מהווים במה בסדר גודל אחר הן ויזואלית והן מבחינת האתגר עבור הנהגים והקבוצות.
לפני שנה קיבלנו תזכורת כואבת לסכנה שמהווה מסלול כה מהיר, כמו ספא, עם פנייה נוסח או-רוג' – ראדיליו (המשלבת פניות סופר מהירות - פלאט האוט בימינו - יחד עם שינויי גובה קיצוניים ונקודות עיוורות). התאונה הקטלנית של אנטואן הובר יכלה לקרות בספא בכל פורמולה, ואינני רואה כיצד אפשר למנוע לחלוטין צירוף נסיבות קטלני נוסף. אינני רוצה לפתוח פה את הדיון על הסכנה כחלק מהספורט המוטורי, אבל ללא ספק בספא הצופים רואים את הנהגים "מהלכים על חבל מתח ללא רשת ביטחון מוחלטת מתחתם".
זכורים לי מספר מירוצים בספא ללא מאבק על ההובלה, שהיו לכאורה משעממים מאד, (המירוץ ב 2002 זכור לי במיוחד), אבל אוהד מירוצים, שלא מתרגש כל פעם שהוא רואה מכונית צוללת אל תוך האו-רוג' ואז משנה כיוון במעלה הראדיליו או נכנסת במהירות בלתי אפשרית ויזואלית לתוך פואון הכפולה בירידה, אינו אוהד מירוצים אמיתי.
המאפיינים המיוחדים בספא השאירו אותו אולי כמסלול היחיד שעדיין קיימת בו אותה תחושה היסטורית של מסלולי הכביש העתיקים, בה הנהג חש שהוא ממש נוסע ממקום למקום. מסלול הכבישים העתיק האימתני והקטלני אירח את המירוץ הראשון כבר ב 1922 וחזר לאליפות הפורמולה 1 בתוואי המודרני ב 1983 ומיד הפך לאחד המסלולים האהובים והנחשבים ביותר.
תוואי המסלול בספא הינו בעל שינויי הגובה הגדולים ביותר באליפות ובהפרש ניכר. דיברנו על הירידה מפניית ההיירפין הראשונה בלה סורס אל הפנייה שמאלה באו-רוג׳ בתחתית (פנייה 2) ואז מעבר חד לעלייה חריפה ימינה בראדיליו (פנייה 3) תוך מעבר לפנייה סופר מהירה שמאלה בדיוק בקצה הטיפוס (פנייה 4), כאשר המכוניות נהיות קלות. בעבר הרצף הזה היה מבחן ליכולות של הנהג והמכונית לפי מידת ההצלחה לקחת אותו פלאט האוט. כיום למכוניות יש הצמדה מספקת בכדי לעשות זאת ללא בעיה מיוחדת.
לעומת זאת, הירידה אל תוך העמק דרך הפניות המהירות הפכה להיות המבחן הגדול כיום. שימו לב לתיאור של מקס את פניית פואון הסופר מהירה (פנייה 10 שמוליכה אל תוך פנייה 11 – באתר המסלול הן נחשבות לפנייה אחת שמספרה 12), שדורשת הרבה אומץ ועזיבה וחזרה לגז מאד עדינות ומדויקות. המכוניות מצויות שם על הקצה ולכן גם לא יכולות להיות צמודות באמת בשל אובדן ההצמדה.
מאפייני המסלול מבחינת הקבוצות הינם פניות מהירות מאד עם שינויי גובה יחד עם ישורות ארוכות שמחייבות פשרה ברמת ההצמדה האווירודינמית בכדי להפחית את הגרר. זו הסיבה שהקבוצות תכווננה את המכוניות ליעילות בקטעים המהירים תוך פשרה על הפניות האיטיות כגון השיקיין בפנייה האחרונה, לה סורס וכמובן פניית ריבאז׳ (פנייה 8 – באתר המסלול פנייה 10) שהיא היירפין ארוך בירידה בו כולם סובלים מתת היגוי חריף בכדי להיות מאוזנים בפניות המהירות.
גומי
מבחינת הצמיגים מדובר באחד המירוצים הקשים ביותר בכל עונה, כאשר לעומסי הצד העצומים, יחד עם המהירות הגבוהה נוספים גם שינויי הגובה (העומס העצום בתחתית האו-רוג׳ למשל) והרכיבה האגרסיבית על אבני השפה. לשמחתי פירלי בחרה להביא תרכובות במידה אחת רכה יותר מאשר התרכובות שהרדימו אותנו בברצלונה. החשיבות היא שתרכובת ה 2C, לצמיגים הקשים, תהיה ככל הנראה תחרותית מספיק בכדי להוות אלטרנטיבה תחרותית במירוץ, בעוד תרכובת ה 4C, לצמיגים הרכים תהיה ככל הנראה רכה מדי בכדי לאפשר סטינט ארוך מספיק במהלך המירוץ. אני כותב זאת לגבי הצמיגים הרכים, כמעט לפני כל מירוץ, אבל אם מספיק נהגים בוחרים בכל זאת לזנק על הרכים, ואז עושים סטינט של שימורם במהירות נמוכה, נוצר מצב שבגלל "שכולם באותה סירה", הרכים כן מחזיקים סטינט מספיק ארוך בפועל.
עדיין, האסטרטגיה המקובלת בספא היא של עצירה אחת ולכן זינוק על האדומים ומעבר ללבנים עשוי להוות פגיעה קשה למדי בביצועי המכוניות. היכולת של מרצדס ואולי ורשטאפן, לעבור את 2Q עם צמיגי המדיום הצהובים, עשויה לייצר להם יתרון אדיר במהלך המירוץ. בנקודה הזו נזכיר שאיסור השימוש ביותר ממצב מנוע אחד במהלך הדירוג והמירוץ, נדחה למונזה ועשוי לאפשר בספא בדיוק את היתרון הזה למרצדס. עדיין, הקבוצות תצטרכנה לבדוק טוב טוב את ההפרש בין הרכים למידיום בכדי לא להיות מופתעות לרעה ב 2Q.
מזג האוויר בהרי הארדן הוא אחד הדברים הכי לא צפויים שאפשר לדמיין. בגלל שמדובר באיזור הררי עם מה שנקרא Micro-climate (כלומר אקלים מקומי ששונה מהאקלים האיזורי). אם לא די בכך, הרי שהתחזית לסופ״ש היא קרירה וגשומה, כלומר גשם בוודאות ירד מתי שהוא, השאלה הקריטית היא מתי... צריך לזכור שבגלל אורך ההקפה, בתנאים משתנים, נהג יכול להרוויח או להפסיד המון מהחלפת צמיגים. אחד מסיומי המירוץ ההזויים ביותר היה בין המילטון לרייקונן ב 2008.
כיול
מבחינת התאמת המכוניות למסלול בספא, המכוניות של מרצדס אמורות להמשיך בדומיננטיות שלהן. למעשה ספא כאילו בנוי להדגיש את היתרונות של המרצדס על יתר המכוניות, כולל רדבול. נדרש פה כוח מנוע אפילו יותר מאשר בסילברסטון, יחד עם הצמדה יעילה עבור הקטע האמצעי המפותל של ההקפה מלה קומב ועד לסטבילו.
מאחורי מרצדס יופיע ורשטאפן, כאשר במהלך המירוץ ייתכן שיוכל להציק להם, אבל צריך מירוץ רטוב באמת בכדי שנקבל קרב שוויוני, ראש בראש בין מקס ללואיס, הנחשבים לנהגי הגשם הטובים ביותר כיום. השאלה המעניינת היא האם נהגי רייסינג פוינט יוכלו להציק לורשטאפן. בגשם - לא. ביבש - בהחלט! רייסינג פוינט תמיד הציגו יכולת גבוהה בספא והשילוב של פרז עם מכונית המרצדס של שנה שעברה עשוי להיות אף יותר מהיר מאשר בברצלונה.
המידפילד במצב בלתי ניתן לאבחון והפרדה ברורים. מקלארן עדיפים מבחינת היכולת שלהם לכוונן את המכונית למספיק הצמדה מבלי לפגוע ביעילות שלה לאורך הישורות. בברצלונה הם היו עדיפים על פרארי ורנו. עם זאת, ספא שונה מאד מברצלונה וייתכן שדווקא המהירות של פרארי ורנו בפניות תהיה יותר חשובה מהיעילות של מקלארן. בכל מקרה ההפרשים זעירים, כך שזו שטות לנסות להתנבא. מגמה ברורה היא שבמירוץ יבש, פרארי עשויים להיות מסוגלים למשוך את הצמיגים יותר מאשר האחרים במידפילד. מגמה ברורה נוספת היא בעיית מהירות של אוקון. הקריירה שלו כנהג עתיד מבטיח מצוייה בסכנה העונה והלחץ הזה עשוי להיות דווקא הרסני.
בברצלונה אלפא טאורי הפתיעו לטובה וממש התערבבו במידפילד. אני אופתע הרבה יותר אם הם יצליחו לעשות זאת גם בספא, אבל הם הוכיחו שזה אפשרי עבורם. גאסלי נותן תצוגות מרשימות, אבל קוויאט אינו עושה בושות. הם בהחלט עשויים להיות הסוס השחור של המירוץ.
קבוצות "פרארי" תמשכנה לסבול קשות מהמחסור בהספק ובספא קשה מאד להתחמק מזה. אם גרוז'ן שוב ידפוק הקפת על ביום שישי שתעלם בהמשך השבוע, אני מציע להגלות את הקבוצה עד 2022. שיחזרו עם הפורמולה החדשה.
ויליאמס ינסו להפתיע את האס ואלפא רומיאו. מצד אחד הכוח של מרצדס יעזור להם, אבל ההתמקדות בניצחון בדירוג פוגע בהם במירוצים וזה חבל מאד. אם יהיה מירוץ רטוב או בתנאים משתנים, תהא זו הזדמנות פז עבור ראסל להוכיח את כשרונו, במידה והמכונית תאפשר.