-"מה היום? מתי באם הדרך?"
-"לא יודע, יהיו פקקים עד חיפה, איך תקעו לנו את השעה הזאת.."
זה הבוקר טוב ומה שלומך בין שני אוהדי כדורגל בבוקר של משחק. הדיון הזה על שעת היציאה למשחק שחוזר על עצמו פעם אחר פעם, בעצם מקפל בתוכו קשת רגשות שרק 'אוהדי איצטדיון' מסוגלים להבין, להבדיל מאוהדי כורסא. התרגשות, ציפייה, מתח, לחץ, שבקצה איכשהו מתורגמים גם להנאה.
לא לטעות, יום משחק עבור אוהדים דורש תוכנית עבודה משורטטת, לא רק מתי יוצאים וצפי פקקים, הכל צריך להיות מהונדס, ושאלות הרות גורל עולות וצפות בכל פעם: עוצרים לאכול בהלוך או בחזור בדרך לי"א?, כביש 443 או כביש 1 לטדי?, באיזה יציע זרקו אותנו הפעם בנתניה?, איפה עדיף לחנות? כדי ללכת כמה שפחות בחום/קור הזה?, לקנות צעיף מהחנות או מ'אורן מדבקה'?, נאכל בייגלה מחוץ לאיצטדיון או שניתן לגזלן בפנים לתפור אותנו על פיתה עם חומוס בטעם של פג תוקף? חייבים לסגור את כל הפינות - כל שאלה חייבת לקבל התייחסות ראויה, דבר לא פשוט בכלל.
במשרד אגב, כבר יודעים לזהות מתי זה יום של משחק - הפגישות קצרות יותר, הריכוז לא משהו, המבט על השעון, קוצר הרוח, זה די ברור לכולם שיש משחק הערב ואני סופר את הדקות, השנה גם יש סיבה טובה. הפער היה רק שש נקודות בתום המחזור ה-26. הרשנו לעצמנו לפנטז על פלייאוף עליון מרתק, הפעם לא הזדנבה 'קבוצה קטנה', כל משחק זה גמר גביע עם איצטדיונים מפוצצים תוך כדי אשליה שאפשר יהיה לאתגר את מכבי תל אביב בריצה המטורפת שלה לעוד תואר. אבל מסתבר כי לעטלפים הסיניים היו תוכניות אחרות עבורנו.
לא אשכח את היום ההוא בו הכל נגמר, זה היה בבוקר רבע גמר גביע המדינה בין מכבי חיפה להפועל באר שבע, כמה ימים לפני כן פירקנו אותם 0:4, היינו בשמיים וההרגשה הייתה שאנחנו הולכים להסתער על הגביע ועל הפליאוף העליון. בהתחלה עוד דיברו על חמישה עשר אלף צופים, אחר כך הכמות ירדה לעשרת אלפים, לקראת הצהריים המספר צנח לחמשת אלפים בלבד. אבל מה לא ניסע? ברור שניסע.
אז נסענו, הספקנו לעבור את כל הפקקים של כביש החוף, כמעט שעה וחצי על הכביש מתל אביב, ואז הגיע הפוש ממנו חששנו - "המשחק של מכבי חיפה נגד הפועל באר שבע נדחה". נו באמת, לא יכלו להוציא את זה לפני הפקקים?! זה מה שהטריד אותנו באותה נקודה, מפני שלא הבנו כמה גדול הסיפור הזה ומה עתיד לקרות בארץ ובעולם בחודשים שלאחר מכן. האוויר החל להזדהם בקורונה, השמיים שמעלינו נסגרו, והדשא שלנו, הקרקע הזאת שרק בארץ צריכה 43 שזרועים בשנה, נשמטה תחת רגלינו. זה הרגיש כל כך מוזר שיש משחק היום ואנחנו לא שם? מה זאת אומרת? לא נוסעים למגרש? נאלץ לראות את זה בטלוויזיה? איך אפשר בכלל...
והדשא של השכן לא ירוק יותר באופן מפתיע, בכל העולם ויתרו על הקהל בשל הנסיבות והפכו את כולנו לאוהדי כורסא. לזכותם של אנשי הטלוויזיה הם זיהו את הקושי שבשידורים ללא קהל, והחלו לשדר משחקים עם סאונד מוקלט. אני נשבע שהיו שידורים בהם לרגע עצמתי עיניים, ויכולתי לשמוע בשידור את הקול שלי מפציע מתוך 'הקהל'. בגרמניה הניחו קרטונים עם דמויות האוהדים, ובספרד הגדילו ויצרו אנימציות של קהל וירטואלי ביציעים שעזרו למזער את תחושת הריקנות ששררה במגרש.
אבל זה הספיק, לא עוד! אנחנו לא קרטונים ולא אווטרים, אנחנו מתגעגעים לפקקים, מתגעגעים לשירותים הכימיים באצטדיון הי"א, מתגעגעים למחירים המוגזמים בקפיטריה על מים שחורים בטעם קולה, אווררנו את החולצות, למדנו מחדש את השירים ואנחנו מוכנים לחזור למגרשים - בקפסולות, עם מסכות, עם ריחוק, אבל די, מיצינו את הטלוויזיה.
אז נכון, אנחנו חיים בעידן הקורונה, הכלכלה ספגה מכה אנושה, המשבר לא מנוהל, הממשלה נכשלה ואנשים מתים. אבל בסוף, מה הבנאדם רוצה? את הפינה שלו, את הבריחה שלו, את מה ששוטף אותו באדרנלין. יכול להיות שצר עולמנו כעולם נמלה, אבל עבורנו המגרש זה ריגוש שראוי לחיות למענו, תחיו אותנו.