ריחוק לא חברתי: זו הסיבה שצריך להחזיר את הקהל
המרחק מהמגרש מקהה את הרגש. זה מוביל לאדישות וממנה לניתוק, שאליו בסופו של דבר מתרגלים. וזהו. פאף. אהבת הספורט והכדורגל הישראלי נגמרה לעוד נפש טובה. היום, יותר מאי פעם, חובה לזעוק: "אין ספורט בלי קהל, אין כדורגל בלי אוהדים". יהונתן כהן מודאג
כשדר, אני חושב שהצלחתי למצוא את הטכניקה. כעשרה מחזורי ליגה פלאס גביע וגביע הטוטו, פיתחו פחות או יותר את השיטה עבורי ואני מניח שגם עבור הקולגות שלי. מבקשים להעלות משמעותית את סאונד הקהל המוקלט באוזניות, מנסים לכוון את התוכן אל האוהד שיושב על הספה בביתו, מתמקדים ממש בנעשה על הדשא ונמנעים מהרמת המבט לכיוון היציע. גם בימאי שידורי המשחקים נמנעים מלצלם יציעים ריקים ושואפים למלא את רגעי המשחק המתים בתמונות של חיים מתוך הדשא, הספסלים והאנשים הספורים ביציע.
לצד האתגר המקצועי, יש עוד אלמנטים שאנחנו נחשפים במציאות החדשה. חלק גדול מנותני השירות והעובדים סביב האירוע הרבה יותר נינוחים ורגועים וסביבת העבודה במגרשים הרבה יותר נעימה מבעבר. באחד המשחקים האחרונים אמר לי איש אבטחה: "איזה כיף לעבוד ככה. אני מגיע חזרה הביתה תוך עשר דקות, אין לי שום דבר משמעותי שדורש ממני יותר מדי. תענוג". הוא איננו הדובר היחיד. בסביבה שמקיפה את הכדורגל, נשמעים יותר ויותר קולות שהחיים ללא אוהדים והעיסוק המתלווה לקיומם, נעימים להם.
כשזו תמונת המצב הכללית, ברור לכל שהגיעה העת לזעוק זעקה. להבהיר לכל מי שבטעות מתרגל למצב הנוח הזה מנקודת מבטו הצרה, שזה לא יקרה. ספורט ללא קהל באופן מתמשך הוא האימה, וגם צעד משמעותי בדרך להכחדתו.
מנגד, כאוהד, אני מבועת מהמצב שאנחנו חווים. למראית עין אני פריבילג שנמצא במגרשים, משדר משחקים ויכול להכנס לכל מגרש באמצעות תעודת העיתונאי שלי. בפועל, הבטחתי לעצמי לא לדרוך במשחק של קבוצתי לפני שכל הקהל יוכל להכנס. לפיכך, בדיוק כמוכם, הפעם האחרונה שראיתי את הקבוצה שלי מהיציע הייתה בתחילת חודש מרץ (בלוד. נתנו בראש לכפר קאסם עם הצגה של אוואקה ואגאדה. אני כל כך מתגעגע אליהם).
החיים כאוהד מעורב ומרוגש מאוד מורכבים, ודבר אחד אני חווה ממש על עצמי: הרגשות מתקהים. אם בימים בהם הייתי ביציע כאב ההפסד היה יכול להמשך ימים, אז באדיבות ריחוק הקורונה, אני קם כמו חדש למחרת. אם בימים בהם הייתי ביציע אופוריית הניצחון הייתה יכולה להמשך ימים, אז באדיבות ריחוק הקורונה, האושר מתפוגג לו מהר יותר. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהאבולוציה של רגשות שמתקהים יסתיימו בניתוק כזה או אחר.
סיפור מטריד אחר שמעתי מאוהד של קבוצה גדולה שמשחקת ממש רע מאז חזרנו לפעילות. בימים ההם, לא היה לו בכלל ספק. בכל מגרש, בית וחוץ, בגשם ובשרב, בימי עושר או בדלות, הוא שם. מעודד, דוחף, מקלל, תמיד שם. עכשיו הוא ישב מול המרקע. פעם ופעמיים ושלוש. והכדורגל לא טוב. והוא מתרחק לאיטו, עד שבשלב מסויים אמר לעצמו: "אם אין לי את היכולת האמיתית להיות חלק, כמו שאני דוחף ושר ביציע, אז למה בכלל לסבול ולראות את זה?" אז הטלויזיה נכבית, והוא בוחר בפעילות אחרת. בפעמים הראשונות הוא התעניין, אבל בהמשך כבר שכח שהתקיימו משחקים.
הסיפור ברור, הריחוק מקהה את הרגש וזה מוביל לאדישות וממנה לניתוק שאליו מתרגלים. וזהו. פאף. אהבת הספורט והכדורגל הישראלי נגמרה לעוד נפש טובה. ייתכן שהביטוי קצר המועד לא יורגש, אבל בטווח הארוך זה יכול להגמר רע. כל אוהד שמאבד עניין בשל הריחוק, הוא פגיעה ברייטינג של הענף, פגיעה בחשיפה לספונסרים ועוד מליון דברים קטנים אחרים שתכליתם הרסנית לספורט.
אז אחרי שנעשה הדבר החשוב מכל והעונה שעברה הוכרעה על הדשא, ואחרי שנעשה הדבר השני בחשיבותו והוא מציאת מתווה בריאותי שיאפשר את פתיחת העונה תוך יצירת רשת בטחון כלכלית שתניע את הגלגלים, ואחרי שליגות הילדים והנוער מצאו פתרון, ואחרי שגם שחקני הליגות החובבניות נראים כבדרך להסכם ראוי, הגיע הזמן לזעוק את זעקתו של המשאב הכי משמעותי של המשחק, אבל זה שבכל פעם מחדש מתגלה כי הוא האחרון בשרשרת המזון: הקהל.
כפי שאתם רואים במעקב היומיומי שמתבצע כאן באתר, בכל מדינות העולם כבר גובשו תוכניות מדוייקות להחזרה, גם אם חלקית ביותר, של קהל למגרשים. עכשיו בשלה העת להציף את הנושא גם בישראל. יש למצוא מתווה ולפתח נוסחה. מודלים, רעיונות ודוגמאות יש בלי סוף. מנגד, ברור גם כי יש לנהוג באחריות. נהיר לכל שיש דברים חשובים יותר, וכאבי ראש גדולים יותר, וייתכן שהתהליך ייקח זמן, א ב ל זו העת שבו נושא החזרת הקהל חייב להיות נוכח היטב בראשו של כל מי שמקבל החלטות, כדי שכולם יידעו היטב שנושא הקהל והאוהדים חייבים לזכות לאמפטיה, להכלה ולהבנה ושצריך למצוא פתרון גם אם המציאות מורכבת. והיא מורכבת.
אגב, מה הכוונה בלהכיל? קחו למשל את סיפורם של אוהדי הפועל פתח תקווה שישחקו הערב בגמר גביע הטוטו בלאומית. הזדמנות לתואר ראשון מזה 13 למועדון. מאחר שאי אפשר כמובן להכנס למגרש, הקהל והעירייה מצאו פתרון מקסים בדמות הקרנה במגרש חניה גדול. דרייב אין כדורגל. רגע לפני שהחניון התמלא בהזמנות, המשטרה מיהרה לבטל את האירוע בטיעונים קלושים. אלה בדיוק המקרים בהם נדרשת הבנה של מקבלי ההחלטות והמשטרה ביניהם. קולנוע דרייב אין כן, כדורגל לא. למה בעצם? אם יש בעיות, מוקשים או סכנות בהתכנסות שכזו, אז מוטב לדון בה ברצינות ולהסיר את המוקשים מתוך כוונה לקיים את האירוע, גם אם באופן מצומצם ממה שתוכנן. אבל כן לאפשר לקהל לתמוך בקבוצתו באיזשהו אופן.
בקיצור, זה הזמן לזעוק ולדרוש. אבל גם את זה לעשות בתבונה וברגישות. כרגע הרשתות החברתיות הן הזירה המרכזית בתקווה שלחץ ציבורי מאוחד ומגובש יעשה את העבודה בשלב הראשון. היום, יותר מאי פעם, חובה לזעוק: "אין ספורט בלי קהל, אין כדורגל בלי אוהדים".