ה-14 ביולי 2014 היה צריך להיות סתם עוד יום שיגרתי בחייו של אלסנדרו ניקולה בן ה-14. הוא קם בבוקר, לבש את בגדיו, נפרד מהוריו ואחיו האהובים והחל לדווש על אופניו בכדי להגיע לבית ספרו בזמן. הכול רגיל, כמו כל יום. אותו יום שיגרתי הפך בסופו של דבר לסיוט השחור ביותר עבור משפחת ניקולה. בסביבות השעה 18:00 נהג אוטובוס שנסע במהירות מופרזת לא הבחין בנער שחזר לביתו ודרס אותו למוות. בלי התראה מוקדמת, ביום אחד בהיר, האוצר הכי קדוש נקטף ככה פתאום.
"אב לא צריך לקבור את בנו, זאת לא דרך החיים". ספד דוידה ניקולה, אביו של סטפנו המנוח ואחד מהכדורלנים האהובים ביותר בגנואה בכל הזמנים. אין כנראה דרך לתאר את כאבו של המאמן בהווה והמגן בדימוס. זאת לא באמת דרך החיים. אבל החיים חזקים מהכל, דוידה היה חייב להמשיך.
בעונת 2016/17 ניקולה היה אחראי על אחד הניסים הגדולים בכדורגל האיטלקי בשנים האחרונות. הוא קיבל לידיו את שרביט האימון בקרוטונה המתפרקת וכנגד כל הסיכויים השאיר אותה בסרייה A עם פיניש מטורף שכלל 6 ניצחונות ב-8 המשחקים האחרונים: "אם נשאר בליגה איכשהו, אני נשבע לנסוע באופניי מהאיצטדיון בקרוטונה ועד לביתי בטורינו". הבטיח דוידה. הבטיח וקיים.
לא פחות מ-1,300 ק"מ רכב ניקולה. הבטחה, נדר, סגירת מעגל והרבה מאוד זמן לחשוב היה לו בדרך. הוא בוודאי חשב על הנס הגדול של ההישארות, הוא בוודאי חשב על הנס שלא התרחש עם בנו המנוח. באותו יום ארור על האופניים בקיץ ב-2014.
"רציתי לשמוח ביחד איתך, להביט לך בעיניים, לראות אותך מחייך, להחזיק ידיים ולרוץ לחגוג ביחד. כל מה שאני עושה הוא בשבילך, כל ההישגים שלי שייכים לך. כל הניצחונות שלי יהיו שייכים לך, אני רוצה שהלב שלי ימשיך לפעום כדי שאתה תוכל לחיות דרכי", כתב אז דוידה ברשתות החברתיות.
גם אמש רוחו של אלסנדרו התלוותה לאביו. לפני מספר חודשים דוידה שוב קיבל לידיו קבוצה במקום האחרון. כמה סימלי שאותה קבוצה הייתה גנואה שלו. זאת בשורותיה שיחק בין השנים 1992 עד 2001 כולל השאלות וחזרה למקום היחיד אותו כינה בית במהלך הקריירה. גם הפעם קבוצתו של ניקולה הגיעה למחזור האחרון כשהיא בסכנת ירידה. גם הפעם היא ניצלה ברגע האחרון לאחר ניצחון 0:3 על ורונה והפסד של לצ'ה לפארמה במשחק המקביל.
רגע לפני העלייה לכר הדשא אוהדי גנואה העניקו למאמנם מתנה. חולצה שלו מימיו כשחקן עם אלסנדרו הקטן על כתפיו כשברקע ה"קורבה" המלאה והגועשת. אמש אומנם היציעים היו ריקים, אך ליבו של דוידה היה מלא מתמיד.