ליברפול הגדולה אי פעם

ליידיס אנד ג'נטלמן, קבלו את ליברפול הגדולה ביותר בכל הזמנים. אף נגיף לא ייפגע בגופה, נפשה ונשמתה. שום אנטי קליימקס – ללא קהל, ללא חגיגות כדת וכדין – לא יקרא תגר על הוד מלכותה. אלופת אנגליה הטריה מניחה סוף סוף כתר זהב נוצץ על ראשה, וזוכה בחותמת הרשמית הדרושה גם כדי להבין שהיא מאפילה על הגדולות בקבוצות שהמועדון הזה הביא לעולם.

והיו הרבה גדולות. ענקיות. ממותות. אלו שזכו ב-18 אליפויות, 5 גביעי אירופה (השישי כבר היה בקדנציה שלה) ועוד שלל תארים. הן היו, כל אחת בזמנה, כל אחת בדרכה, יפות ואופות, מוצלחות טאקטית ובנויות לתלפיות. קרות רוח וסוחפות. יעילות ומרגשות. מזיעות וקלות תנועה. מחויכות ורציניות. עצורות וכובשות. אבל אלופת אנגליה 2020 נטלה מהן תשעה קבין של הוד ויכולת, הוסיפה השראה והדר משלה – וכבשה את פסגת הליגה ואנפילד גם יחד.

ליברפול של ביל שאנקלי בשנות ה-60 – עם טומי לורנס, רון ייטס, איאן קאלאהן, איאן סט. ג'ון ורוג'ר האנט – היתה פורצת הדרך של ה-2-4-4, אבל הגירסה שלה היתה אפורה יותר. שאנקלי שיכלל את השיטה והוסיף פה זיקוק דינור, פה שירה בתנועה, ובשנות ה-70 ליברפול שלו – ריי קלמנס, אמלין יוז, סטיבי הייוויי, ג'ון טושאק וכמובן קווין קיגאן – כבר הניפה צלחות וגביעים שלהם נילוו לא פעם גם עדיים של מלכת יופי. גמר הגביע ב-1974 נגד ניוקאסל (0:3) היה קונצרט מחשמל לכלי נשיפה ומיתר.

ואז הגיע (בוב) פייזלי במקום שאנקלי, ודלגליש (קני) במקום קיגאן. איתם הגיעו גם פיל ניל, פיל תומפסון, גראם סונס, טרי מקדרמוט ויותר מאוחר רוני ווילאן, סמי לי ואיאן ראש. הייתי בוומבלי במאי 1978 כאשר הם הביסו בגמר האלופות את ברוז' 0:1. אבל מי שבא בטענות על כך שהעליונות הניבה רק שער אחד (דלגליש) ודחקה את הגמר הזה לשולי הספר והזיכרון, חיכה פחות מארבעה חודשים כדי לקבל את ה-0:7 של ליברפול מול טוטנהאם בליגה באנפילד. תשאלו את אוסי ארדילס (עונת בכורה בספרס) על הרוק-אנד-רול מחריש האוזניים וממוטט הרגליים שהיא ניגנה באוזניו.

דלגליש הביא  עימו את הסטייל גם כאשר נכנס לנעלי המנג'ר ב-1985. ליברפול שלו, איתו עד 1990 גם כשחקן -  ועם ג'ון בארנס, פיטר בירדסלי, ג'ון אולדרידג' ואין שום בושה גם בציון שמו ותרומתו של רוני רוזנטל – היתה מכונה משומנת ומבריקה שלפרקים הציגה כדורגל טיקי-טאקאי שהקדים את זמנו. ליברפול הנפלאה שלו זכתה באליפות האחרונה עד אתמול, ועשתה זאת בסגנון שמוכר כרטיסים בכל מגרש.

גם במילניום החדש שיגרו האדומים אל כרי הדשא יחידות מצליחות שהסתערו קדימה – תמיד עם כוונה לבדר -  ושילבו מוצקות ויעילות עם כדורגל מרומם לב ומרנין נפש. סטיבן ג'רארד הוא כמובן הציר של הליברפול הללו, אבל צריך לזכור ולהזכיר שסביבו פרחו גם פועלים  כג'יימי קאראגר, ג'ון ארנה ריסה  וצ'אבי אלונסו – גירסת רפא בניטס וגמר 2005 המונומנטלי – וגם מאורות זוהרים כלואיס סוארז, קוטיניו וראחים סטרלינג שהיו אמורים וזכאים לסיים את בצורת הכתר עם המודל החינני של ברנדן רוג'רס 2014.

זה לא קרה עד 2020. אולי זה לא היה קורה בלי יורגן קלופ. שאנקלי היה קשוח ושנון. פייזלי, ג'ו פייגן, דלגליש ובניטס היו חמורי סבר ומחמיצי פנים. מקצועית ינק קלופ את התורה מכולם. אבל הוא לקח אותה צעד אחד קדימה: האישיות המוחצנת שלו, ההומור, אהבת האדם, הם חלק לא פחות משמעותי בדרך הלבנים האדומות שלו, מאשר הידע העצום, הסלידה משמרנות, המקוריות והגיוון (טרנט אלכסנדר ארנולד המציא מחדש את תפקיד המגן הימני, והבישול שלו מנקודת הקרן נגד ברצלונה הוא גם הרגע החדשני הכי מזוקק בתולדות הצ'מפיונס ליג), הניסיון, הניהול הפיננסי (70 מיליון פאונד רכש נטו בארבע עונות!),  העין החדה לכשרון ותווי אופי, האימונים המודרניים, השימוש בעזרים מדעיים, והגישה למשחק כאל שואו ביזנס. למעשה, ניהול משאבי האנוש של קלופ (MAN MANAGEMENT) הוא אולי המרכיב הכי חשוב במסע הקסם הלא מסתורי שלו, שעכשיו הגיע לשדות תות לנצח.

"כדורגל לא אמור להיות משוחק כך", אמר פרשן הבי.בי.סי ג'ון מארי אחרי ה-0:4 של ליברפול נגד קריסטל פאלאס ברביעי בלילה. הוא התכוון שברוב הזמן הורגלנו כבר למשחק אחר, שהממוצע שלו פחות ססגוני ויותר אפרפר והרסני, שבמקרים רבים מדי הקורבן העיקרי של תאוות הניצחון – המטרה היחידה – הוא הריגוש.

לא אצל קלופ. יורגן ואדומיו הציגו לראווה את ליברפול האולטימטיבית. זו שמחוייבת למקצוענות שיא, לתשוקה ולבידור ההמונים באותה מידה. בכל משחק, בכל מערך, ובכל מחלקה. אפילו העורף המעולה של האלופה נצבע בצבעים נדירים בזכות אלכסנדר-ארנולד, אנדי רוברטסון,  וירג'יל ואן דייק שנראה ומשחק כמו גיבור מחזמר בברודוויי או בווסט אנד.

לצערה, ליברפול נתקלה אשתקד במנצ'סטר סיטי האולטימטיבית. אבל עכשיו, אחרי שהלפיד האנפילדי הלוהט מכל – ותסלח לי ליגת האלופות -  הגיע ליעדו והודלק במרומי יציע הקופ, אפשר להתבונן מקרוב במוצר המלהיב והפנומנלי האחראי לשבירת הקרח, לאמץ אותו בחום ללב, ואולי אפילו ללקק את פצעי ההמתנה הבלתי נסבלת ולומר שהיא היתה שווה.

סוף