אחרי ה-3:4 המשוגע בשבוע שעבר, הגענו פעם נוספת לסמי עופר עם האנרגיות מ"משחק הקונפטי", ועם ציפיות שמכבי תל אביב תמשיך באותה יכולת גם נגד בית"ר ירושלים, שמשופעת בשחקנים איכותיים למרות החיסרון של גדי קינדה. עם זאת, ראינו אופרה אחרת לגמרי בדרך ל-0:0, במשחק שבו הקבוצות לא הרבו להגיע להזדמנויות.
אחד האחראים העיקריים לכך הוא רוני לוי. מאמן בית"ר צפה במשחק בשבוע שעבר והבין שעם כל הכבוד למכבי חיפה שבאה לנצח, הוא רצה קודם כל לחזור הביתה עם נקודה. תוסיפו לזה את העובדה שבראשו עוד מהדהדת התבוסה הצורבת, 4:0 בסיבוב הראשון, והכל הוביל למסקנה אחת: הוא חייב להתנהל אחרת.
לוי ידע שבהתקפה שלו חסרים שלומי אזולאי וגדי קינדה, ולכן החליט לחזק את הקישור עם שלושה קשרים בדמות אופיר קריאף, עלי מוחמד ודן איינבינדר, שהביאו אינטנסיביות למשחק. כמובן הוא גם רצה לחזור הביתה עם שלוש נקודות, והרצון הזה בא לידי ביטוי בהתקפות מעבר דרך שניים מהשחקנים המהירים בכדורגל הישראלי: לוי גרסיה ופרדי פלומן. בצל היעדרותו של אזולאי, דווקא הנוכחות של אנתוני וארן כחלוץ מטרה עזרה לבית"ר מול הלחץ של מכבי ת"א, ובית"ר, שלא לקחה אפילו את הסיכון הכי קטן, נהנתה מיכולותו של וארן לשמור על הכדור.
יש לציין שמעבר למשחק המאוד מאורגן של בית"ר, היא גם הגיעה למשחק הזה קומפקטית, מסודרת וידעה ללחוץ היטב בעצמה. עלי מוחמד ואיינבינדר הובילו את הלחץ, וכל הקבוצה הגיבה בהתאם ויישרה איתם קו. וכך, ככל שחלפו הדקות, בית"ר צופפה יותר ויותר כשמטרת העל ברורה לכולם: לא לתת אף שטח למכבי ת"א. וכך היה: בית"ר הציגה משחק אגרסיבי, קומפקטי ולא ויתרה על אף שטח.
מי שעוד ראוי לציון הוא איתמר ניצן, שגם במספר המצומצם של המצבים של מכבי ת"א מולו, שמכבי הגיעה היה שם עבור בית"ר עם מיקום נהדר, ביטחון עצמי ואינסטינקטים מצוינים. מילה טובה מגיעה גם לדיוגו ורדסקה, שהציג את משחקו הטוב ביותר מאז שנחת בבירה.
בצד השני, מכבי ת"א נתקלה במשחק שונה לחלוטין מהשבוע שעבר, והיא התקשתה מול הצפיפות מאחר ששחקני החלק הקדמי שלה פשוט לא היו חדים מספיק בפעולה האחרונה.
משחק צפוף ניתן לפתוח בדריבל אחד, דאבל פס, בעיטה מרחוק או בהגבהה והצטרפות לרחבה, אך בכל הפעולות האלה ההרגשה הייתה שמכבי פשוט לא תכליתית מספיק. היא לא הצליחה לייצר דאבל פס אחד או מצב נוח לבעיטה, וממש ניתן היה לספור על כף יד אחת את המצבים שבהם המגנים שלה יכולים היו להגביה כדור טוב לרחבה.
בסופו של דבר, משחק ההגנה של בית"ר ניצח את משחק ההתקפה של מכבי, ואין ספק שהמשחק הזה ייתן לה את הביטחון להמשך הדרך. את הביטחון הזה היא תצטרך למנף ליכולת טובה וליציבות בעיקר במשחקי הבית בטדי, שם נראה שהשחקנים נכנסים ללחץ שמוביל לאיבוד נקודות, כמו שראינו רק במחזור שעבר נגד קריית שמונה.
מנגד, למרות שאיבדה נקודות, מכבי ת"א היא עדיין קבוצה יציבה כל יהבה הוא רק במשחקי הליגה. יש לה מאמן שלא נותן לקבוצה שלו להיקלע למצבי רוח, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע ולא תראו אצלו שום סקנדל או פסטיבל, והיציבות הזאת היא מה שיביא למכבי ת"א את היכולת בהמשך למרות האכזבה.
נקודה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה היא עונש הרדיוס. די, פשוט די עם זה. מדובר בתופעה שעברה מן העולם, ואני לא חושב שקהל של 20 אלף איש מתל אביב צריך לשלם את המחיר בגלל כמה פרחחים שהציתו את הכיסאות בבלומפילד. אין לזה מקום ורצוי שהדבר הזה ייפסק בהקדם.
ומילה על אלי חכמון: מתחילת המשחק הורגש שהוא כל מה שהוא רוצה זה רק לסיים את אותו ב-0:0. הוא עצר עצר את שטף המשחק, לא נתן לו לזרום, שרק ליותר מדי עבירות ופשוט עצר אותו הרבה יותר מדי פעמים. אז נכון שהתוצאה היא ממש לא אשמתו הבלעדית, אבל אסור לשכוח שתפקידו של השופט הוא קודם כל לדאוג שהמשחק יתנהל בצורה הטובה ביותר.