הנכס היחיד של בני יהודה

זה קרה בדיוק לפני שנה. ב-8.1.2019, שבע דקות ושמונה שניות אחרי פתיחת חלון ההעברות, בני יהודה מכרה את ירדן שועה למכבי חיפה. זה נראה יותר כאילו שועה הוברח לחיפה מאשר עסקה בין שתי קבוצות – הכל נעשה במין לחץ נוראי ומוזר כזה וקרה, איך לא, פחות מחודשיים אחרי שבני יהודה התחייבה בפני האוהדים שלה ששועה יגמור את העונה בזהוב. אירועי אותו יום היו הפתיחה להסלמה די רצינית ביחסים בין הנהלת המועדון לבין הקהל. איך זה נגמר בסוף כולנו יודעים – לפני שמונה חודשים הניפה בני יהודה את גביע המדינה בפעם הרביעית בתולדותיה. אבל מה היה באמצע, מזה כולנו מתעלמים. לכל אחד יש את הסיבות שלו: לאוהדים היה די נוח לעוף על שני הגביעים האחרונים ולסתום את האף מול הסירחון, לתקשורת בדרך כלל אין עניין במשהו שהוא לא ארבע "הגדולות", ומבחינת ממסד הכדורגל הכל לגיטימי (היי, בואו נתן לעסקני כדורגל לנהל את עצמם, מה כבר יכול להשתבש?).

אבל כבר אי אפשר להתעלם ממה שקרה בין המכירה של שועה לבין הגביע, ובעיקר מה שקרה אחרי הגביע. בפברואר, למשל, איזה דביל נהם מהיציע של בני יהודה לעבר אנטואן קונטה מבית"ר ירושלים. אתם בטח זוכרים איך עבר אירוע בסדר גודל משמעותי יותר רק לפני זמן קצר, במפגש של בית"ר מול מכבי חיפה (בגדול: לא קרה כלום). בני יהודה, לעומת זאת, הועמדה לדין והרעיון של ברק אברמוב לעונש היה מדהים: אוהדי בני יהודה לא ייכנסו למשחק הבית הבא מול הפועל חיפה. אוהדי הפועל חיפה, לעומת זאת, כן. ההתאחדות לכדורגל כמובן זרמה עם העונש המבריק, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא מפר ערכים בסיסיים שכבר מזמן התקבעו במשפט הישראלי, כמו למשל "שוויון". אוהדי בני יהודה הגיעו למשחק וחיכו בחוץ, רק כדי לשמוע מבכירים בממשל אברמוב ש"הלוואי שכל משחק יהיה ככה, איזה כיף באצטדיון בלעדיכם". זה סיפור קטן – מאוד – שמספר בעיה גדולה – מאוד: ברק אברמוב, הבעלים של בני יהודה, לא רוצה את אוהדי בני יהודה.

איך אני יודע? כי ישבתי מולו כמה פעמים ושמעתי את זה במו אוזניי. ולא רק ממנו, גם מהצוות שלו. שמעתי למשל איך "אתם לא כוח כלכלי כקהל אז לא שווה להשקיע בכם". שמעתי גם שה-10,000 אוהדים שהגיעו לגמר הגביע ב-2017 הם "אנשים שקיבלו ממני כרטיס כדי שהיציע שלכם יהיה מלא". כי מי לא רוצה לקפוץ כמו מטורף בפנדל הניצחון של קבוצה שהוא לא מכיר רק כי קיבל כרטיס. על 15,000 האוהדים שהגיעו לאצטדיון בחיפה לגמר הגביע רק לפני שמונה חודשים הוא הקפיד לפסוח באדישות מדהימה כשמצלמת ערוץ הספורט ליוותה אותו בדקות שאחרי ההנפה: הוא הודה לכולם – למעט רוחל'ה מהבנק והקהל. האבסורד היה שתוך כדי שהוא מדבר למצלמה, הוא עומד ומאחוריו רואים אלפי אנשים מנפנפים בדגלים כתומים שחורים ביציע. מבחינת אברמוב והג'מעה שלו, רוב ה-15,000 האלה הם "הדודה שלכם, הסבתא שלכם, השכן שלכם". במילים האלה.

גם לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאם זורקים את הקהל של בני יהודה באסון הארכיטקטוני המחריד המכונה "בלומפילד החדש", זה כדי להעלים אותו. והכל בציניות מופלאה: הבאנו לכם מתקן חדיש ומפואר, איך זה שאתם לא ממלאים אותו? כאילו שהפועל ת"א יכולה למלא יותר מחצי בלומפילד. כאילו שאם מחר יבואו 5,000 אוהדים למשחק בית של בני יהודה, זה יורגש במבנה האנטי-אוהדים הזה. זו ציניות דוחה במיוחד: במקום מגרש ביתי או לפחות אצטדיון שמתאים למידות של בני יהודה ושל הקהל, באברמוביה בחרו להתמסר לעירייה. למה? כסף, מה למה.

בגדול, אני מבין את ההתנהגות של אברמוב. מבחינתו הקהל הוא נטל, כי יש לו נטייה מעצבנת כזו לשאול שאלות ולדרוש הישגים. זה נורא, אלה דברים ששייכים לקבוצת ספורט, ובני יהודה ב-16 השנים האחרונות היא לא קבוצת ספורט. לפני אברמוב לפניו היא הייתה מכולת משפחתית שהחזירה לעירייה את הנכס היחיד שלה – המגרש בשכונת התקווה, שם הקבוצה הייתה במעמד של דייר מוגן – בלי לקבל אצטדיון חלופי. אחרי שחנות המכולת נסגרה הגיע היזם אברמוב והפך את בני יהודה לתחנת ביניים. רכש שחקנים עם פוטנציאל מליגה נמוכה, שדרג אותם ומכר כעבור כמה חודשים ברווח. מה רע?

אבל המעצבנים האלה מהיציע, יש להם חוצפה. יותר מדי אפילו. באיזה קטע, למשל, הם רוצים חנות אוהדים שתמכור מוצרים של הקבוצה? מה זה פה, עירוני אשדוד מליגה א'? קטמון מהלאומית? תרגיעו דחוף. ומי הם בכלל שידרשו המשכיות כלשהי בסגל? מה, הם לא מבינים שאי אפשר היה להשאיר את שועה, פיניש, בוזגלו, קנדיל, צ'יבוטה, אשכנזי, חזיזה, קונסטנטין, ואלסקיס, סילבסטר ועוד שנייה גם את סורו? הרי הם קיבלו הצעות מקבוצות "גדולות" יותר או סתם רצו שדרוג לחוזה אחרי שנתנו עונה מעולה בכל קנה מידה. אבל מי הם בכלל?

אצל אברמוב והכפופים לו, אין הבדל בין בני יהודה להפועל רעננה. הם משווים מילולית בין אברמוב לבין אשר אלון וזו אחת הבעיות העיקריות של משרד התיווך שנפתח בשכונה: מבחינתו ומבחינת העובדים במשרד, מועדון בן 84 עם אליפות וארבעה גביעים שהביא רק במאי השנה 15,000 איש לגמר הגביע נמצא באותה שורה עם מועדון שהישג השיא שלו הוא הענקת גביע הוקרה ליוסי כרשיש.

אצל של אברמוב הכל אפשרי. יובל אשכנזי ודולב חזיזה, למשל, שניים שנאספו כמעט מהרחוב – אחד מליגה א' והשני אחרי פציעות קשות ועונה מזעזעת בהפועל ר"ג, נתנו עונה אחת טובה ומיד נמכרו למכבי חיפה. לא רק כסף קיבלה בני יהודה בעסקה המטומטמת של העשור, אלא גם את עמית זנטי ואיתן וולבלום, שעליהם אמר יוסי אבוקסיס, המאמן הנוטש, "תבחנו אותי בסוף העונה". כמה כיף שלא צריך לקחת אחריות: בקיץ שתק כשאברמוב גילח את הקבוצה ונפטר מ-8 שחקנים מההרכב שפתח בגמר הגביע, ואפילו לא נשאר לקחת על זה אחריות בינואר. ואגב ציניות ואמינות בקאנטים: סעיף הפיצוי בחוזה של אבוקסיס עמד על 400 אלף יורו. בסוף הוא שוחרר לב"ש ללא תמורה. כמה אנשים שאתם מכירים היו מוותרים על 400 אלף יורו "בשביל חבר"?

אברמוב הוא אפילו לא אוהד בני יהודה. מי שגדל איתו בגבעתיים ומי שהכיר אותו עוד בתקופה שלפני ג'פאניקה יודע את האמת – מדובר באוהד של קבוצה אחרת, וזה בסדר גמור. רק ממש מעלה את השאלה – מה הוא מחפש בבני יהודה? אין כאן שליחות אפילו, קבוצת הנוער מפורקת ומדשדשת בליגה השנייה, מחלקת הנוער באופן כללי נראית כמו תחנת רכבת של עזיבות וצירופים מוזרים, האוהדים באים לו רע. מה יש לו לחפש בכדורגל הישראלי ועוד בבני יהודה? היועץ המשפטי המליץ שכל אחד יענה על השאלה הזו לעצמו, בשקט, בלב, ויוסיף פעמיים לכאורה לפני ואחרי.

אם אברמוב היה טורח לשאול את האוהדים "מה אתם רוצים?", למה הם יצאו למחאה נגדו - יש מצב שהוא היה המום מהתשובה – ומכמה שהיא בת השגה. אוהדי בני יהודה, לא להיות בהלם בבקשה, לא רוצים אליפות כל שנה. גם לא גביע. נורא נחמד גביע פעמיים בשלוש שנים, אבל היינו חותמים בכיף גם על פעם בעשור. העניין הוא בכלל לא תארים. בני יהודה היא בסופו של דבר קבוצת אוהדים – אתה לא יכול להיות אוהד בני יהודה אם אין לך קשר כלשהו לקהילה מאוד ספציפית. זה לא סתם להיוולד בנתניה, בחיפה או באשדוד ולזרום עם העדר. וברגע שהחיבור נשען על יסודות ספציפיים מאוד, יש צורך בקהילתיות גבוהה מאוד.

וכדי לתחזק קהילתיות גבוהה מאוד לא צריך אליפויות ותארים ושחקנים יקרים. צריך לחזק את הקהילתיות, את הגאווה. צריך לגרום לילדים בני תשע לבוא עם אבא שלהם כדי לראות את אותו שחקן יותר משנה אחת. צריך לתת להם לקנות חולצה – לא רק של השנה, גם של עונת האליפות. צריך לחבק סמלי עבר וסמלים קיימים (בתקופת אברמוב חתכו בבני יהודה בלי רחמים את אסי בלדוט ואת פדרו גלבאן, ויש מצב לא רע שאיציק עזוז הוא הבא בתור). אפילו אין צורך לעבוד קשה – אפשר למצוא בקלות את ה-15,000 איש שבאו לגמר הגביע ואת ה-20,000 שבאו לחגיגות הגביע בפארק דרום רק לפני כמה חודשים ולהבין למה הם לא באים כל שבת, ומה יגרום להם להגיע לשלושה-ארבעה משחקי ליגה בעונה. צריך להבין שלקבוצה הזו אין אצטדיון, אין תקשורת אוהדת, אין רייטינג מטורף והיא השלישית בעיר (אוחזת בחלק מטורף מהעיר, אבל עדיין – שלישית) – ולאתר את הנכס היחיד שכן יש לה – קהל פנאטי שלוקח ללב כל פגיעה בכבוד של הקבוצה, וזה גם ההסבר העיקרי לכך שהקהל הזה מדיר את רגליו ממשחקי הקבוצה בשנים האחרונות: אין סטירה יותר קשה לפרצופו של האוהד מלהרגיש כל כך לא רצוי על ידי הקבוצה שלו.

*הכותב אוהד בני יהודה