משה כן, משה לא

משה חוגג (2/10/2018)
"הגעתי למתחם האימונים בבית וגן ושוחחתי עם גיא לוזון, הבהרתי לו כי אני בהחלט מאמין שהוא יכול להוציא את הקבוצה מהמצב אליו נקלעה ולהשיב אותה למיקומה הטבעי, בצמרת הכדורגל הישראלי תוך הצגת כדורגל אטרקטיבי".

משה חוגג (19/9/2019)
"אין ספק שאני מאוכזב, יש מישהו שלא? אבל יש בי אמונה חזקה בצוות המקצועי שמוביל את המועדון ובסגל של הקבוצה. זה חייב להראות אחרת וזה יראה אחרת. אנחנו עושים הכל כדי להתחיל מחדש במחזור הקרוב".

***

פחות משנה עברה מאז פוטר גיא לוזון מבית"ר ירושלים, ונראה ששוב קופץ לו החוגג. על הנייר, נדמה כי משה חוגג הפיק הרבה מאוד לקחים מעונת הבכורה הכושלת שלו כבעלים בענף הכדורגל. הוא מינה מנהל מקצועי לבית"ר ירושלים ופינה לו את הבמה. הוא חיזק את הצוות המנהל וקידם את הקבוצה לעבר מטרתה הסופית - להפוך למועדון מסודר. הוא הלך צעד נוסף קדימה במאבקו המרשים והחשוב בגזענות כאשר צירף שחקן עם השם "האסור". והפסיק להחתים שחקני עבר והביא תחתם צעירים שיש הטוענים שהם גם בעלי עתיד.

אבל מאחורי משה חוגג הנועז והחכם, אורב תמיד אותו פיוז חוגגי שמאיים תמיד להתפרץ. נקרא לו הפיוז של אוהד הכדורגל הנלהב, האוהד הזה שיושב לידכם ביציע ובטוח שהוא יודע יותר מכולם, שהוא הכי מבין בכדורגל, והוא יחיד סגולה שמסוגל לקבל את התוצאות המבוקשות כאן ועכשיו. גם כשמשה לוקח החלטות נכונות, אותו חוגג, אוהד כדורגל נלהב מדי, מחכה שם בפינה עם האכזבות המוגזמות והפעולות הקפריזיות. בעונה שעברה, יותר מכל גיא לוזון או ניר קלינגר, חוגג לקח עונה קשה ומאתגרת והפך אותה לעונה קשה מדי וטרגית, עם שליפות ותגובות של ילד מתלהב שקיבל לידיו את המפתחות לחנות הצעצועים הכי גדולה בעולם. עכשיו, כמה מפתיע, האוהד הנלהב הזה לא מרוצה מאיכות הכדורגל של בית"ר העונה, ויש המספרים שבמוקדם או במוקדם מאוד, הוא מסוגל גם לערוף עוד ראש של מאמן בתחילת עונה.

הודעת התמיכה ברוני לוי, בדיוק כמו הודעת התמיכה בגיא לוזון, מלמדת שכנראה כך הם פני הדברים. קודם כל, מדובר בהודעה מיותרת, מכשילה. הודעה שמתאימה למועדון קטן ופזיז ולא למועדון שמתיימר להיות מוביל וחדשני בענף. הודעה שרק מחדדת כמה חוגג טעון לקראת פעולה והרבה פחות רגוע ומאמין ממה שהוא מנסה למכור כעת. כל כך הרבה קודקדים יש בבית"ר, כל כך הרבה בכירים בעלי ניסיון, כל כך הרבה יועצי תקשורת חדשים ומתוחכמים, ובסוף יוצאת לה הודעה שלוקחת לחשושים מחדרים פנימיים והופכת אותם לשיחת היום. בדיוק כמו הההצהרה של אלי אוחנה אחרי ההפסד לרעננה. הצהרה שכאילו באה להרגיע ורק העידה כמה פאניקה יש בקרב מקבלי ההחלטות בבית"ר.

כעת, מתברר משהו חמור יותר: ככל שהאיש החשוב ביותר במערכת של בית"ר מנסה לזוז הצידה ולפנות את הבמה לאנשי המקצוע, ברגעי הלחץ והקושי הוא עדיין נוטה לתפקד כמו בעונה הראשונה והנוראית שלו כבעלים. הוא יוצא בהפגנתיות מוגזמת לפני שריקת סיום של משחקים. אומר לאנשים לידו אחרי משחקים ש"צריך להעיף חמישה שחקנים", וש"דברים נראים בדיוק כמו בעונה שעברה". וגרוע מכל – הוא מסוגל כעת לבצע זעזוע ולזרוק לפח לא מעט דברים יפים ונכונים שבית"ר ביצעה הקיץ.

הרבה מאוד אנשי עסקים הגיעו לעולם הכדורגל ונכוו, בעיקר כי לא הבינו שתהליכים ארגוניים בספורט הם שונים ולעתים מנוגדים לאבולוציית היצירה בביזנס הרגיל. חוגג, כך נדמה, הוא דמות קיצונית בנושא הזה: כנראה בגלל היותו אוהד כדורגל נלהב, שתמיד מאמין בחוכמת ההמונים ובעיקר בחוכמתו שלו, הוא לא מכבד את התהליך המתבקש ואת הזמן הדרוש כדי להפוך קבוצה בעייתית למועדון מצליח. אלוהי הכדורגל כאילו מציב בפניו כל הזמן אתגר, מראה לו שגם בליגה חלשה, עם סגל הרבה יותר טוב לעומת השנה שעברה, דרושה סבלנות כנגד האכזבות של תחילת הדרך. ופיטורי מאמנים לא מקצרים את המסע. הם רק מחזירים אותך כל הזמן לנקודת ההתחלה. חוגג ניצב כעת בפני אותו מבחן אלוהי.

אחרי העונה שעברה, חוגג אמור כבר לדעת שאין לו שום יכולת לזעזע את הקבוצה, מלבד לזוז הצידה באמת. עד הסוף. בית"ר תחזור לנקודת ההתחלה של סיום העונה שעברה אם חוגג לא יחליט עכשיו שרוני לוי יהיה על הקווים עד סוף העונה, והוא גמר לנסות להשפיע על הדברים מיציע הכבוד ודרך הפלאפון, כמו בעונה שעברה.

שלא תטעו - לאכזבה של חוגג יש בהחלט בסיס. יוסי בניון בנה קבוצה טובה בבית"ר ירושלים, אבל עם לא מעט שגיאות. בניון אולי התעקש על מאמן פחות מתאים. הוא מיאן להבין שהקבוצה חייבת חלוץ. הוא גמר את תקציב הרכש מוקדם מדי ונתקע בלי שחקנים בעמדות מפתח. והכי חמור – שם יותר מדי כסף על שחקן בעייתי מבחינת בריאות והתמדה כמו מיכאל אוחנה.

ועדיין, ככל שבניון טועה, משה חוגג יטעה פי עשר. ככל שבניון מפספס, חוגג יפספס פי עשר. הפציעה של מיכאל אוחנה, עם כל הצרות שהיא יצרה, היתה אמורה להבהיר בדיוק מהי המטרה הנכונה של בניית הסגל של 15 האגדי: קבוצה שבשנים הקרובות תחזור למאבקי האליפות. לא השנה. בשנים הבאות. המטרה היא להעמיד השנה קבוצה שתהווה בין 50 אחוז ל-75 אחוז מהסגל שיתמודד על האליפות בשנה הבאה או בשנתיים הבאות.

כחלק מהתהליך הזה, בניון (וחוגג) רעננו את מאגר השחקנים שיש בית"ר וחידשו אותו עם לא מעט דברים טובים לעתיד. בתהליך כזה, מותר וצריך אפילו לטעות. אי אפשר לפגוע בכל השחקנים שיחוללו מהפכת אמת תוך שנה. זה לא קורה. אסור שזה יקרה. מי שלא טועה בבניית אימפריה, יעיד בוודאי מיץ' גולדהאר, לא מצליח באמת. לרוב, טעויות בונות אותך כבעלים טוב יותר. שקול יותר. חכם יותר. מנוסה יותר. חוגג צריך לאפשר לבניון ורוני לוי גם לטעות ולתת להם לתקן זאת בקיץ הבא – המועד היחיד שבו מתקנים תהליכים בספורט. כדורגל, לרוב, זה הדבר הכי רחוק מסטרטאפ. חוגג יבין את זה במוקדם או במאוחר. אבל רצוי שזה יקרה כבר עכשיו. לפני שהוא זורק לפח המון יסודות טובים שנוצרו הקיץ. 

"אני מודה, אין לי שליטה עליו. אני יכול לעשות את כל הדברים נכון, אבל בסוף אני לא יכול לדעת אם הוא לא ישלוף ויפעל באופן קפריזי". את הדברים האלה אמר בשלהי העונה שעברה בכיר בבית"ר ירושלים. הוא התכוון כמובן לחוגג. הוא גם לא היחיד שמרגיש כך. הוא, כמו אחרים כנראה, לא מסוגל להבהיר לחוגג שרק הוא כבעלים, ולא אף שחקן או מאמן, אחראי לכישלונות ולהצלחת שלו. הוא ולא אחר, בהתנהגות שלו ובשליפות שלו, קובע את התוצאות של המועדון בסוף השנה. חוגג הגיע לרגע שהוא אמור כבר ליישם זאת. אם אתה באמת מעריץ כזה גדול של אלונה ברקת, אתה בוודאי אמור כבר לדעת בעל פה את כל התובנות הלא נעימות שהיא למדה על בשרה.