אכזרית עולה על מוקש: משבר ניהולי בהפועל

עובדים שהיו בהפועל תל אביב בעשור האחרון מעידים על שמחה קטנה לאיד, לאור מה שקורה במועדון מאז שהאחים ניסנוב קיבלו את הקבוצה מבית המשפט. הרקע לתחושות נמצא אי שם, בתקופה בה הניסנובים היו בעלי אחוזי בודדים בבעלות על הפועל ת"א.

אז, בימים האפלים ההם, הימים בהם הפועל ת"א עברה מבעלות כושלת אחת לשנייה, האחים ניסנוב ניסו כל הזמן לומר שאפשר וצריך לנהל את המועדון אחרת. תמיד היו להם טענות על הדרך שבה הקבוצה פועלת, מספרים אנשים שהיו שם, והנה, מאז שקיבלו את המושכות להוביל בעצמם, הם לא מצליחים להראות שהם מסוגלים לעשות את הדברים טוב יותר מקודמיהם.

מה מוביל את אותם אנשים שהיו אז בהפועל ת"א לצחוק היום בלב, בזמן שהם רואים את האחים ניסנוב מועדים בדיוק כמוהם? יש המון הסברים מתחום הפסיכולוגיה לכך. אבל נדמה שהקשר הספורטיבי לכך קיים גם הוא. והקשר הזה הוא הדמיון. אולי האחים ניסנוב לא מהמרים על העתיד הכלכלי של הפועל ת"א כמו רמון או כבירי, אבל בהרבה מאוד דברים הם חוזרים על אותן שגיאות ומגיעים, עם הבדלים מסוימים, לאותה שורה תחתונה מביכה.

אין סיבה לחזור על הפאשלות של הפועל ת"א בימי רמון או כבירי, אבל קשה שלא לזהות דפוסים פסולים שחוזרים על עצמם אצל הבעלים הנוכחי. אחד מהם הוא היחס לבני אדם. הדרך שבה הפועל ת"א מעלה אנשים רק כדי לזרוק אותם תוך זמן קצר. וכיצד, בסופו של תהליך, הקבוצה הזו לא מסוגלת לייצר לעצמה גיבורים, עמודי תווך, יסודות מוצקים בסגל או על הספסל, כאלה שאמורים להחזיק את הכל בזמן שדברים מתפרקים או נתקעים.

הזימון הפתטי של אחמד עאבד לשימוע, שכולו אמתלה אחת גדולה כדי להיפטר מהחוזה שלו, הוא המשך ישיר לצורה המבישה שבה הפועל ת"א מתייחסת לאנשים שלה. נדמה שכמעט בכל שבוע יש לנו פרק חדש בסדרה הזו – "הכי רחוק ממועדון". הנה, קלאודמיר פריירה עבר את אותו דבר רק לפני זמן קצר. מילא הטעות המקצועית שכרוכה בשחרור שלו – פריירה הוא שחקן שמחבר קבוצות – איזו סיבה יש לזרוק אותו בשלב שבו יהיה לו קשה למצוא קבוצה בליגת העל? מרחוק זה נדמה שבבוקר הוא עובר תדרוך כשחקן הרכב בחדר המאמן ובערב הוא נכנס לחדר המנהלים רק כדי להיות משוחרר מהקבוצה.

אנחנו לא צדיקים. גם לא צדקנים. כדורגל הוא מקצוע אכזר. אבל אין צורך להפוך אותו לאכזרי מדי. מותר לשחרר שחקנים. מותר להפוך את הסגל כל יומיים. מותר להיפטר מחוזים. אבל יש דרך להתייחס לבני אדם. יש צורה לעשות גם את הדברים הכי קשים. גם ברגעים האלה מועדונים נבחנים. גם במבחן הזה הפועל ת"א נכשלת בענק פעם אחרי פעם.

זו גם אחת הסיבות מדוע הפועל ת"א לא מצליחה לייצר לעצמה גיבורים חדשים. מדוע אדם ייתן את כל כולו עבור מועדון שיזרוק אותו תוך זמן קצר, כבר בטעות הראשונה, עם תירוצים של גן ילדים? איך יצמח שם מאמן שיוביל את המערכת לאורך זמן ממושך אחרי מה שקרה עם רפואה? איך יגדלו שם שחקנים מובילים אם ברגע הראשון שהם מרימים את ראשם מישהו דואג לכרות אותו, כמו במקרה של הקפטן אוראל דגני? למה להצטיין במדי הקבוצה, כמו במקרה של רובי לבקוביץ', אם בסוף העונה יימצא החוכמולוג שיראה לך את הדלת ויטען שהשחקנים לידך הם הסיבה להצלחה שלך?

מותר להיות מנהל ספורטיבי לא איכותי, בתנאי שאתה מנהל אנשים מצוין. מותר להיות מנהל אנשים גרוע, בתנאי שאתה מלהק שחקנים באופן מבריק. האחים ניסנוב הם לא זה ולא זה. הם לא מגלים את הכוכבים הבאים ולא יודעים לבנות לעצמם עוגנים. השחקנים באים והולכים כמו ברכבת, אבל במקום להוריד אותם בצורה מסודרת בתחנה מישהו זורק אותם מהחלון, ועוד מאשים אותם במעשה.

בתחום הזה, ולא רק, האחים ניסנוב צועדים על אותו שביל מסוכן של הבעלים הקודמים במועדון. ולפי קצב הפרשיות הקיץ, ייתכן אפילו שהם ישברו בקרוב את שיאי השפל ההם, שאיש לא חשב שאפשר לחזור עליהם. מה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שהדרך האכזרית הזו לא כוללת בינתיים שום ישועה כלכלית למועדון שרק מנסה לחסוך. ככה, בסופו של תהליך, ההוצאות רק גדלות.