פעם בחיים: כך הגעתי לוודסטוק של הכדורגל

1.5.99. שבת באולד טראפורד, קצת לפני שיונייטד מנצחת את אסטון וילה 1:2. מחלקים מחוץ לאצטדיון פליירים עם חבילות לברצלונה. 20 שנה לאחור, אלה שעסקו או קנו חבילות לרוב שמו את כספם על קרן הצבי, אבל מועדון האוהדים של יונייטד אישר שהם חוקיים. 899 פאונד לטיסה פלוס כרטיס למשחק. למי יש 899 פאונד לשים על גמר ליגת האלופות, ועוד סטודנט בלונדון לתואר שני באומניות הבמה?!

למחרת, באמצע שיעור פסנתר שאני מלמד את טניטה טיקרם...(אמיתי..אבל יש בכלל מי שזוכר?!) טלפון מישראל, ימים ראשונים של טלפונים ניידים, מתנצל ועונה, ״זאת אמא״, אני מסביר לטניטה, מתלבט עם אמא אם לנסוע או לא. 899 פאונד....״ ״הם מגיעים הרבה לגמרים כאלה?״ שואלת בתמימות ״האחרון היה ב-1968.

״סע, זה פעם בחיים״.

נסעתי.

09:00 בבוקר, נחתנו בברצלונה מלונדון, אוהדי יונייטד התרכזו בצד אחד של העיר, באיירן בצד השני. העיר הייתה מוצפת אוהדי יונייטד ללא כרטיסים. המשטרה הספרדית שהייתה עדיין בפאניקה מהאנגלים, חצתה את העיר לשניים. ההמתנה למשחק הייתה מייסרת, האצטדיון החל להתמלא כשעתיים וחצי לפני המשחק. לא יהיה מוגזם לומר שכ-50,000 אוהדים אדומים היו באצטדיון. ב-20:35 שעון ספרד עוד היו כל מיני מתנפחים ובלונים על הדשא והמחשבה היחידה שעלתה לי בראש היא: תודה לאל, זה יגמר היום. לא צריך לחכות יותר.

עשרת הימים הקודמים היו כבר ככה קסומים (ויקרים, עוד 650 פאונד נעלמו). מנצחים את טוטנהאם ולוקחים אליפות, מנצחים את ניוקאסל בוומבלי ולוקחים גביע, יאללה שיתחיל ויגמר כבר.

למשחק כל כך נורא מצד מנצ'סטר לא ציפינו, אבל התרגלנו במהלך העונה ללא מעט משחקים שיונייטד כובשת בסוף. אבל לזה אף אחד לא ציפה.

קצת אחרי הדקה ה-90, כשהשופט הרביעי הניף את השלט שהראה על 3 דקות תוספת זמן ובקהאם ניגש להרים את הקרן, הסתכלתי על פיטר שמייכל רץ להצטרף לקרן והבנתי שזה נגמר. גביע לא יהיה. להנפה של הגרמנים אשאר. רק שלא אפסיד את הטיסה חזרה, הרי זה פעם בחיים ואני לא יוצא יותר בחיים ממשחק (כמו שיצאתי לכמה דקות חודש קודם לכן, בשער של גיגס בווילה פארק, אבל זה כבר סיפור אחר).

ואז השיוויון, צרחות, דמעות, חיבוקים, מחכים להארכה ועוד לפני שניסיתי לנקות את המשקפיים, עוד קרן......

למזלי, לא חוויתי מימי רעידת אדמה, אבל אני מוכן להתערב שאני יודע להסביר מה קורה.

החגיגות נמשכו באצטדיון עוד כשעה וחצי לאחר המשחק, האושר היה עילאי, זה היה וודסטוק של הכדורגל.

שדה התעופה היה כולו עמוס באוהדים אדומים שיכורים בחום של ברצלונה, אף אחד לא האמין שהטיסות יצאו ואף אחד לא ידע לאן ומי נוסע, אבל בסוף כולם המריאו.

נחתנו באמצע הלילה לקור של לונדון עטופים בדגלים. אנשים הסתכלו עלינו כגיבורי על שחזרו מהמלחמה וניצחו את הרעים. גם אלה שלא אוהבי יונייטד או מבינים בכדורגל בירכו אותנו וכל אחד הרגיש כאילו הוא היה זה שנגח לעברו של סולשיאר.

קצת אחרי 07:00 בבוקר הגעתי הביתה. ברור היה לי שלא אלך לעבודה או ללימודים באותו יום. זמן לא רב אחר כך רדיו ירושלים התקשר לראיין אותי. מיד אח"כ כבר הייתי באוטו בדרך לאסוף חברים כדי לנסוע עוד שלוש וחצי שעות למצעד הניצחון של הקבוצה יחד עם 500,000 אוהדים.

למחרת התקשרו מהבנק, אבל כבר למי היה אכפת....פעם בחיים לא?!